מחשבות של בינתיים

-תפתחי ת'רגליים הוא צועק עלי. תפתחי כמו שצריך..

-אני דתיה, חצאית, רואה. ד ת י ה.

-איך תהיה לך יציבות ככה?! כל הזמן תפלי.. תפתחי כבר, כמו גבר, תפשקי..

המורה שלי. סוטה קטן. עאלק יציבות. רוצה לראות עולם.

כולם במגרש. לכולם יש מורים. רק שלי הולך לסדר לו עניינים.

לוקח ת'private, נוסע לקניות. אומר לי שיחזור עוד כמה רגעים.

חוזר בסוף השיעור. כשאני כבר על קוצים..

אני. יש לי ביצים. אני בחורה. עם ביצים. (008, תהיה גאה!)

מתברר שאלכוהול עושה לפעמים יותר מטוב.

כבר הגעתי לשכורה וויתרתי על כל פיסת חיים. הייתי ביאוש. העדפתי לשטוף את מצב רוחי בפוך.

הודעתי להם שאני פורשת למיטה. באמת כך היתה כוונתי. הם לא ויתרו, חבורת החסונים.

הם באו לאסוף אותי. חיכו לי מתחת השכורה ואף איימו להוציא אותי מהפיג'מה והמיטה.

הם קדחו, כל אחד בתורו. שלא מבריזים ולא פורשים לשום מיטה..

הרמתי ידיים. לבשתי בגדים. שמתי גלוס בשביל שארגיש טוב עם עצמי. וזזתי.

הייתי על יגר, שיתוק, אפטר בייליס, סקס על החוף (שם של שתיה, להרגע) וקצת קוברה.

בהתחלה, כיאה לדוסית, ישבתי כמו כונפה. כולם רקדו. ואני, שרה לי את מילות הקריוקי.

כל אחד מנסה להביא אותי לרחבה ללא הצלחה. מידי פעם יושב לידי תורן ומשחק לי בשיער (אוח.. איזו הרגשה)

אח"כ החליטו שאני צריכה לעשות דואט עם אחד החבר'ה.

הסכמתי. רק את "יהא שלמא רבא" האגדי. (נכון שאני אדירה?!)

אבל הדואטר שלי, עם כל כמה שהיה מסטול, שירים דוסים גם אז לא עשו לו את זה.

לאט לאט עם הזמן, היגר עשה את שלו. ועשה את זה טוב. וכואב.

קמתי לשירותים. לשטוף את כאב ראשי. כשהרמתי ראשי מן הכיור. שניים מהם באו לבדוק את שלומי.

משם למקום מושבי כבר לא הגעתי.

הם השאירו אותי ברחבת הריקודים הקטנה, מתפרעים לידי בעוצמה. מזרימים לכיווני אלכוהול ללא הפסקה.

מידי פעם אחד מהם תופס אותי ומחבק אותי קרוב אליו.

המגע הזה, כ"כ צריכה בו ועדיין צעקתי, תוך הרעש: אני דתיה. שומרת נגיעה.

הם עשו מעגל סביבי ולא נתנו לי לצאת ממנו..  צוחקים עם הדוסית הקטנה.

מידי פעם שרתי עם מישהו קרוב קרוב את מילות השיר המתנגן.

תוך כדי הנפת ידיים גברית וענטוז ישבן קל לשואל.

כשראו שאני ממש מסטולה, לא נתנו לאלכוהול ולי להתקרב.

הם עצרו לי את המסיבה ואחד מהם דאג שאגיע למיטה שלי.

ואף העיר שותפה כדי שתדאג שאני אשכב ולא אקיא במיטה.

נהניתי. באמת. ואפילו שכחתי מהבאסה לקצרה.

הם היו חסונים ובראש טוב, החתיכים. חלקם לא דתיים, חלקם היו, חלקם עדיין.

לא הייתי הנקבה היחידה. הייתי הדוסית היחידה. השומרת נגיעה היחידה.

הם כיבדו והיו מקסימים, הם היו מחבקים כשצריך, ועצרו כשכבר לא הייתי בקו הענינים.

עאלק דוסית, עאלק דתיה. בהזדמנות, נדבר על מה אני מרגישה.

אין לי חרטות על פורקנים שכאלה. אני רק תוהה לעצמי, אם אין פורקן חיובי אחר לאלה.

דפקתי את הראש חזק בקיר. זה לא עזר. צרחתי. אבל כבר אף אחת לא היתה בשכורה.

אנשים חיים, זאת רק את הדפוקה שעצרת אותם, צעקתי על עצמי.

למה טאטע, למה?

אחרי שנים שנעלמו, הם חזרו ובגדול.. המיגרנות.

לא הספיקה לך חופשת מחלה שבועית על תקן מיני דלקת ריאות?!

אז עכשיו את מנסה גם חופשת מיגרנות?

אני בקריסה כוללת של כל המערכות. כמו משוועת לצומי מטורף..

כמו נקבה סרוחה שצריכה גבר שילקק לה ת'נשמה.

טוב, כולם יוצאים חזק. באמת. וגם כולם כבר לא שומרים. גם הדוסים. וגם החרמנים.

אם היה לנו עיקרון בשכורה עד לא מזמן שכניסת בנים אחרי שעה מסויימת לא ראויה..

ואם היה עקרון או יותר נכון, "הלכה" של ייחוד לשותפות בשכורה, אז כבר אין. לאף אחד. לאף אחת.

כבר שבוע שהשכורה נראית כמו פאב מהלך. הדוסיות נטשו. נשארו השאריות.

ביליתי לילה שלם עם לסבית בוצ'ה (הגבר ביניהם). יותר נכון טְרַנְסִית. היה מדהים.

לא, לא כזה בילוי. היא נשואה (לאשתה). ובמקרה הזה, נשואה זה הכי קיר.

פתאום הבנתי כמה אני גאה בסרייטיות שלי וכמה שאני שפויה.

עשיתי מסג' לחבר טוב שבא לבקר. אוח.. מצבי הולך. הולך ומשתפר.

איך רואים שהייתי חולה? לא עשיתי שפם וגבות כבר "שנה".

אני חושבת שקצב חי טוב. נראה אדם ישר ועושה טובות לרוב.

אני בעד לחיות כך. צריך ללמוד מבכירים. מכל נשיאי השכלתי. ומפרסים הכי הרבה.

קצב, אני איתך.

חופשת סמסטר התחילה. ואין הרבה מבחנים ועבודות השנה. רק הרבה חובות משנים קודמות.

אני עוד אתגעגע לחופשות האלה. כשהחיים האמיתיים יתחילו, לא תהיה חופשה.

אולי רק חופשת התפטרות או חופשת אבטלה.

אסטה לה ויסטה.

תעשו חיים.