בין ילי לאוגוסט - דואט וירטואלי
הכל החל דקה אחרי.
כשהם ישבו, לאחר מותה, ואכלו בשִבעה פיסטוקים ופיצחו גרעינים, היא עמדה בפני בית דין של מעלה.
בית דינו של הגדול הגיבור והנורא. הא-ל הקדוש. הטאטע שלה. לא נעים. מאד לא נעים.
בהתחלה זה דווקא די נראה נחמד, קליל. כולם באים ללוות אותך, בוכים, גורפים את האף בממחטות גם בקיץ. חובשים משקפי שמש בחורף.
ואם אתה מהדוסים ממש, אפילו שוכרים טנדר שיכריז עליך שאתה כבר בר מינן. ז"ל, זצ"ל, זצללל"ה, תלוי במדרג שלך ובהיררכיה. ואם את בת אז סתם ע"ה. ומי היה בעלך והאבא.
ואתה רואה את כולם במבט קצת מזוגג, מרוחק משהו, מנוכר. אתה יכול לצעוק להם, הם כבר לא שם, רק אתה איתם, שייך להם. הם כבר לא איתך, והם כבר לא בך, מאותו רגע. אתה יודע בשלב הזה, שאתה כבר לא חי. מין הבנה כזאת של מתים מתחילים. אבל עדיין אינך מרגיש כמת. עדיין לא נכנסת ממש לאווירה ההיא, של האפטר לייף.
תחושה של היי, כמו אחרי שגמרת, בדיוק כך. אתה מתחיל להתקרב לאבא.
אבל מיד אחרי ההלוויה, כשמיקמו אותה, את ילי אהובתנו, "עמוק באדמה", עטופה בתכריכים טישו סטייל, אחרי שהבכי עליה נגמר ועברו לקרוא את הצוואה, או אז מתחיל סיפורנו הקצר. על "החטא ועונשו".
היא עמדה קפואה, בהיכל בית המשפט של בית דין של מעלה. "דווקא יכלו לעשות משהו יותר מפואר", חשבה לעצמה, "בהתחשב בתנועה שזורמת לכאן, לפחות קצת לסייד או משהו".
"כולם לעמוד, הדיינים נכנסים!", צעק מלאך חבלה אחד, לילי לא נותרה ברירה אלא לקום ממקומה ביראת כבוד ובחרדת קודש.
על שולחן בית ספר פשוט, התיישבו שלושת הדיינים המכובדים. לפני כל אחד מהם רשומה פתקית עם שמו:
הרב שיטמן- דיין.
הרב קוק שאנל- גם כן דיין.
הרב דוסדוסייבסקי- אב בית הדין (אב"ד), גם הוא עוסק בסוג של דיונים.
"אז הנה זה מגיע" אמרה לעצמה ילי אהובתנו, "עכשיו אבין את כל ייסורי העולם הזה, אראה את שלוות הצדיקים, את סבל הרשעים, אח, תמיד אמרתי, "עוד יבואו ימים טובים, ימים של שקט". והנה, הם באו.
רק המראה שלהם נראה היה לה קצת מוזר. לא הזקן השעיר שלהם הוא שהפריע לה, הרי כל הרבנים מזוקנים ונראים קצת דהויים. היה קשה לה להגדיר מה מפריע לה בהם אבל מילא, אולי זה השעות הנוספות שעשו אתמול. הפיגוע ההמוני.
"אז מה יש לך לומר להגנתך?" קטע הרב דוסדוסייבסקי את רצף המחשבות.
"מה להגנתי? כל חיי הייתי דוסה, ועכשיו אני דוסה לשעבר, בהתחשב בנסיבות."
"אהממממ," כחכח הרב שיטמן בגרונו והחל לצייץ, "לא כך רשום אצלנו בפרוטוקולים".
והרב קוקו שאנל הישיר אליה מבט רושף אש.
"אבל מה, מה, מה עשיתי?" גמגמה ילי בתמיהה.
הרב דוסדוסייבסקי החל לומר בנעימה מוזרה, חצי לוחש חצי מדבר.
"תגידי לי, מה דעתך על בית התועבה הנקרא קולנוע, ירחם ה'?"
"לא משהו", ענתה ילי, "עדיף שלא".
"באמת?" הייתה לו דרך מעצבנת למשוך את האותיות.
"אבל ממה שהזדמן לי לקרוא, אולי בספטמבר 2006 קפצת שם לביקור?"
"אופס".
"הא, מה חשבת וכל מעשיך בספר נכתבים זה רק לצחות הלשון? את לא מתביישת, הא? חשבת שלא נדע מזה, שזה יישאר אצלך בפרטיות, הא, כופרת בעיקר!! כופרת בהשגחה פרטית!!!"
להוסיף לפרוטוקול שהנאשמת מודה בכל ההאשמות הנ"ל!"
הרב שיטמן והרב קוק שאנל הפנו אליה את מבטם בחומרה.
ילי לא הבינה מאיפה זה בא לה, ואיך, וכיצד. תמיד חשבה שאחרי שתגמור שם למטה היא תמצא נחמה, משהו שיפיג את הצער על הקושי שבחיים, והנה...
"אולי רק אומר לו רק כמה חתיך הוא נראה. אולי זה יעזור, אם אעשה לו עין, או קריצה יפה." הרהרה.
"אמונה זה כמעט הכי חשוב", אמר הרב קוק שאנל, "רק ארץ ישראל לפני."
"שטויות במיץ" אמר הרב שיטמן, "הכי חשוב זה תלמוד תורה", יודעת מה זה?" פנה אל ילי בקולו הצווחני.
"לא", גמגמה. "כאילו, כן, למדתי במדרשה." "מדרשה? שומו שמים! ומה לימדו אותך שם, הא?" "אמממ....כוזרי למדנו שם"
"גם כן ספר". הניע ידו בביטול.
"וגם חסידות", הוסיפה ילי המבולבלת. "נו שוין, ומה את זוכרת מכל זה, הא?" שאל הרב קוקו שאנל, "נניח למדת במדרשה, את זוכרת משהו, הא, כלום? אז מה זה שווה?"
"שניכם טועים", אמר הרב דוסדוסבסקי. "הכי חשוב זה צניעות, ופה..."הביט בילי ההמומה, ארוכות, "פה יש הרבה על מה לדבר עם הגברת העונה לשם ילי".
היא הרגישה שרגליה נשמטות מעל הקרקע. כבר התגעגעה להרגשת המחנק של הקבר.
"יש בכלל בשביל מה לפתוח בדיון?" שאל בקול מזרה אימה.
"אני לא בטוחה..."גמגמה ילי, "אבל זה היה בצחוק...כאילו..."
"מה צחוק? מקללת! סוררת! חוצפנית! בושה וחרפה, הפקרות לשמה!!" נשמעו הצעקות, כולם הביטו עליה בזעם.
"והכי חמור, חמור מכל חמור" זה הפוסט הזה: "סטיות קטנות". צעקות וצווחות נשמעו בכל ההיכל.
"את לא מתביישת?" צרח הרב קוק שאנל, "אפילו אני שבגלל אהבת ארץ ישראל שלך חשבתי לחון אותך, שיניתי עכשיו את דעתי."
"אוי לאותה בושה."
"אוי לאותה חרפה".
"בת ישראל לא כשרה ולא צנועה!!!"
"בזיון", ציץ הרב שיטמן.
"רע ומר יהיה גורלה!!"
מלאכי החבלה נקשו בקלשונותיהם על הרצפה בקצב הסלסה.
"תשמעו", רשף הרב דוסדוסייבסקי, "דבר כזה לא נשמע מעולם, הבחורה נוצריה, היא חושבת שהיא מריה".
"אכן כן".
"אם כן אין לנו ברירה אלא לשאול את חברינו שופטי הנוצרים לדעתם. רק הם יידעו איך להתמודד עם דבר רע כזה, לא נשמע כמוהו בישראל".
הייתה הסכמה מלאה.
"אם כן", לאט הרב דוסדוסייבסקי, "הבה נשאל את ר' יוחנן".
"מי זה ר' יוחנן?" שאלה ילי בתדהמה.
"אה, יוחנן פאולוס כמובן". השיב הרב קוקו שאנל בשנאה.
השיחה נשמעה כמו אוסף גיהוקים.
כולם ידעו מי הוא. רק ילי לא ידעה. היא התחילה להרהר בכל מה שלמדה. "בן זכאי, אולי?" אבל היא לא זכרה פאולוס שם ולא זכרה שדיברו על כיבוד הורים, הדיינים. והרי זה עניינו של הבן זכאי. אם עד עכשיו חששה מין הדין, מה יהא כשיגיעו לדבר על הוריה?! מצבה יהיה עגום. מדורי גיהינום לא יקבלוה. "אבל הם לא הזכירו אמא ולא הזכירו את האבא השמן שלי, אז וודאי זה לא בן זכאי. אולי זה החתיך הזה, שהיה יושב ומחכה בבתי מקוואות ואומר להן, לנידות הטהורות, שילכו להכין עם הבעל איזה חתיך כמוהו לפחות. אבל איך קראו לו?", תהתה ילי. "לזה שגמרא שלמה מתארת את החסון והשרירי שבכל שריר פניו?" גם בו אין פאולוס, ל (יוחנן) אמורא. "אם דיני בחתיך, אני אצליח לחמוק. ואולי זה הסנדלר?" אך גם שם לא זכרה פאולוס.
אז היא ראתה אותו, גבר בכיפה אדומה על שערות שיבה:
בשמלה לבנה בלי שתי צמות
עמד הוא מולה, שאל למה?
למה?
וכל המלאכים, וכל הרבנים,
עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.
וכל המלאכים, וכל הרבנים,
עם חצ'קונים בפנים ולא מצאו תשובה.
את לא מבינה!!!!! סתם ילדה קטנה!!!!
האפיפיור מולך!!!
זה לא בשבילה!!!!
את לא מבינה!!!!
ואז הוא ניצב מולה. הם קראו לו. בכיסא מסתובב, הוא התגלגל אליה. העיניים שלו עצומות, שמלה לבנה וכיפה לבנה לראשו. היא רצתה לשאול אותו, מאיפה קנה את השמלה, קסטרו, זארה, מנגו, או מי המוכשרת שתפרה לו מידה כ"כ גדולה וחבל שהיא מתה, כי היתה רצה לספר לטובל'ה על אופנת השמלה והכיפה החדשה. זו הייתה יכולה להיות אופנת חזרה בתשובה מה- זה- מגניבה- כזאת. ואז הוא רק הרים את ידו ואמר- "את לא מזהה אותי, נכון? אינך יודעת תרבות עמים מהי אך גם אינך נוצריה. את צריכה גלגול נוסף, יקרה. תיקון עם יהודי, דתי, רצוי חרדי שיודע תרבויות. שמבין קצת תרבות איכות מהי, שפישפש חברותא עם כומר, שבדק עבורך את הנצרות ועדיין יונק יהדות. את תרדי למטה ותפגשי בו יום אחד. את תרגישי את זה מגיע, זה יכאב, זה ירגיש דומע. ותדעי שהתיקון שלך שם. ואז תחזרי לכאן ומי שיהיה אז דיין, ידיין אותך ויבדוק את הידע שלך.
זהו תחילת סיפר הרפתקאות ילי בארץ הפלאות, האימים והדיינים.
תם ולא נשלם
כי מה היה העונש
עדיין נעלם.
מישהו מחכה בפתח
בוש לו ונכלם
אוגוסטינוס עוד יגיע
ועל ילי אז חראם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
יַלִי