עשיתי תאונה.
השבוע החלטתי להיות מציאותית.
אומנם כל שכתוב כאן תמיד מציאותי.
החלטתי לעשות מעשה. או שהמעשה החליט לעשות אותי.
השבוע קיימו בי את הכתוב:
"נחלת הכלל, נחלה של גברים"
זה היה בערב די כהה, האמת.
הגעתי לשם. וארבעה גברברים (לא חסונים) עטו עליי.
כל אחד בתורו, חלוקה הוגנת.
אחד שהיה דווקא נראה נחמד.
איך שנכנסתי אליו, ביקש שאוריד חזיה.
"הברזלים לא טובים לצילום", תתפשטי.
את החזיה תניחי איפה שתרצי. (באמת תודה)
צילם אותי בכל תנוחה.
מחזיקה פלקט מתכת, כמו אסירה.
עומדת, שוכבת, עם הפנים ועם עורף.
לרגע הרגשתי לא רק פרוצה, אלא ממש עבריינית מנוסה.
יצאתי מהחדר, לובשת חזיה.
עוברת לשני, בדיוק כמו זונה.
הנסיון התעסוקתי שלי השתנה בשניה.
השני ביקש שאשיל תחתונים
(סוטה,רציתי לאמר ושתקתי, לא כך מתחילים.
לפני שנגשים לענין, יש גם משחק מקדים)
קרא למישהי שתחזיק את ידי,
בזמן שהכניס אצבע לישבני.
השלישי, והכל אמיתי, ביקש שרק ארים חולצה. שלא אוריד כלום.
בחור פשוט. רק רצה למרוח לי קרם ולהביט בקיבתי.
הרביעי כשפגש אותי. לקח את ראשי ונענע אותי.
כופף אותי בכל הצורות. אח"כ השכיב אותי על הגב,
אמר לי לא לזוז ויצא.
שמעתי רעשים, הפעלתי דמיון.
בסוף הוא בא ואישר יציאה.
אני כותבת לכם מתוך כאב
(איך שזה נשמע דרמטי)
אל תרוצו לער"ן, או למרכז לנפגעות תקיפה מינית.
אין לי מה לאמר, יצאתי די סתומה.
הם יגידו שהכל היה בהסכמה.
שכחתי שלפני כן חתמתי על מין טופס.
לא ידעתי מה נאמר בו, אבל חתמתי. אמא אישרה.
אח"כ התברר שהטופס מאשר,
טיפול מסור של צוות רופאים, במיון בביה"ח.
תאמינו לי, חבורה של סוטים.
מסורים, נאמנים, אבל חבורת גחמנים.
הלילות, אינם לילות יותר. מלילה ללילה מפוחדת יותר.
ולא בגלל חבורת הרופאים.
אלא ממפגש הרכבים שהיה שם, ובכי קורע של ילדה קטנה.
לשואלים לשלומנו, ראשי ואני מוסרים תודות.
נהיה בסדר פחות הסחרחורות.
כך טען הסוטה התורן שהצמיד לי אצבע בתוך הישבן.
"אני רוצה לבשר לך משהו, שב."
"אני כ"כ מתרגשת. לא מאמינה שהצליח לנו..
"...I'm so happy, I'm
צרחות עלו במרקע. הוא חיבק אותה, היא נתנה לו נשיקה.
זוג של חולים, באחריות, מבטיחה.
מה אתם צורחים, קודם כל, אנשים ישנים..
תנמיכו. תרגעו. רסנו התלהבות. הפנימו התרגשות.
מה הצליח לכם, את שרוטה?
נכשלת, את לא מבינה?!
מה את happy? מה?
רציתי לצרוח יחד איתה , "אמאאאל'ה".
עכשיו יגדל לך משהו בבטן.
יצמח.
יקח לך את הכל. גם את הכח..
גם את הנשיות שבך. שעוד נשארה קצת.
תתחילי להקיא באחד הבקרים,
לא תרצי לחיות ולא תרצי להביא חיים.
ותשמיני, תראי כמו מופלתה. לפחות זה יהיה מוצדק.
אבל מי היא ירצה אותך כבדה כ"כ?
תמיד בטלוויזיה ובכלל בחיים,
כששומעים על הריון, מיד שמחים.
אני מבינה ברעיון.
אבל לא מצליחה לשמוח.
מתה מפחד מהגידול בבטן, ההריון, הלידה.
איך שמדברים על זה, אני נהיית חלשה.
והם שמחו שם במרקע,
וממש רציתי להסביר להם איזה דבר נורא.
אני אוהבת ילדים, שלא יהיה מובן אחרת.
רק ילדה בעצמי, עדיין מפוחדת.
אני גם לא מבינה למה להביא יצורים כה יפים,
לעולם מלוכלך שמשריץ עכברים.
כל ענין ההריון והלידה,
הוא אגואיסטיות שלנו שלא ברורה.
אמא רוצה לעשות טוב לעצמה,
מביאה ילדים כדי להגשים את עצמה.
אף אחד לא מבין באמת את הערך.
זה סתם נהיה כזה מין צורך.
השבוע, כשעשו לי אולטרסאונד, באותו ערב סטיה שגרתי.
חששתי לרגע שאולי, רק אולי.
צומח לו איזה תינוק בחיי.
הסתכלתי על המוניטור והסוטה אמר:
"שטויות, הכל שטיות. אין הרבה מה לראות"
ונרגעתי.
עד ליום שאתחתן. כמובן.
מהפחת חיים לסיום חיים, מפחידה אותי יותר הזִקנה.
ראיתי שם, אותו ערב. זקנים בודדים על מיטות של חולים.
חששתי כ"כ שיום יבוא ואראה כך.
אני, חשבתי לעצמי, אלך לבית אבות לכשאזקן.
אכיר לי חתיך יפה ומזוקן. (אחרי שבעלי ימות כמובן)
ואשחק שש-בש כל היום עם מתנדבים צעירים.
ואלך למכון כושר לקרוץ למדריכים.
ואם יהא זה אפשרי.
אשים לי פוסטרים על הקירות
ואנסה להעריץ כמה דוגמניות.
אלה החיים האמיתיים, חשבתי לעצמי.
אבל מה יהא אם לא אזכה לזה?
אהיה בודדת, זקנה וגלמודה.
אבל הכי מפחיד, כמו שאמרתי, בודדה.
הבדידות כשאתה זקן, לא מיטיבה עימך.
על כן, חשבתי לעצמי, זה הזמן להכיר אנשים.
שילוו אותי לאורך החיים.
עמיקו, איפה אתה?
"לא רוצה להיות שחקן קולנוע...
רק חבר שלכם ולא יותר..
מה נשמע, חברים?"
מחר נגמרת לה חופשת מחלה.
איתה מסתיימת חופשה ארוכה.
השגרה מתחילה כנראה באמת.
עבודה חדשה, לימודים שוב.
וגם בחור חדש במערכה..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
יַלִי