מחשבות של בינתיים

עד היום לא האמנת לו. לא האמנת לאחרים שאמרו לך שהם פה להקשיב, שהם רוצים בטובתך, שהם רוצים אותך, שהם אוהבים.

לא האמנת שמגיע לך. לא האמנת שהם צודקים. כי באמת לא מגיע לך, חשבת לעצמך, את כולך רוח וצלצולים.

והוא אמר לך שאת יפה. שאת הכל בשבילו. ואת כעסת עליו שהוא אומר, שהוא מחמיא. וכשהם אמרו לך שהם פה, אמרת להם שלא צריך. ולאט לאט הפנמת שאולי בכל זאת יש פה משהו ואולי בכל זאת הם צודקים. אז התחלת להרגיש את עצמך, להאמין קצת ולתת לדברים להיות הדדיים. ודווקא כשהתחלת להרגיש. דווקא כשהאמנת. כשהרגשת את הקרקע מתחתייך נבנית לאט לאט. דווקא אז הכל נלקח ממך. דווקא אז זה שוב קרה. כשחשבת שם בחושך שהגעת לחוף מבטחים, אז בבוקר ראית את הדגל השחור שהיה שם תמיד. ושוב נמאס לך להאמין לכולם ושוב את נפגעת ונרמסת מולם. ושוב את חסרת ביטחון בהכל. ערומה, חשופה ופגיעה כמו אז, כמו פעם. כמו מה שחשבת שלא יחזור. והפעם במקום להתעצבן ולשבור את הכלים. את צוברת בשקט, כי נמאס לך ולא מראה לאחרים. בוכה לך לבד. לא משתפת אף אחד. ואת חושבת למה זה שוב קורה. זאת אני שדפוקה או שהם פשוט לא יכלו לראות את זה שאת מאמינה בעצמך, שאת רוצה קצת לחיות, שאת מאמינה באהבה ואוהבת, מתמסרת, נותנת הזדמנות שניה ולא נופלת.

אז בא לך לעמוד מולם, להניח רגל ועוד רגל ולעמוד על שולחן. לקלף ממך את החולצה, לפרוע את השיער, לפתוח את החזייה. להוריד את החצאית או המכנס, מה שיש שם אותו הרגע, לגזור את התחתונים ולצרוח להם, בקולי קולות, לוודא שם שכולם שומעים.

שנמאס לך. שנמאס לך מהם. שאת רוצה כבר טוב ואת גם רוצה להתרחק מהם. שאת כאן, הכי חשופה, הכי פגיעה ואת כל כולך לרצונות, למחשבות ולזממות שלהם. רק שיעמדו כמו גברים. עם ביצים. ויפגעו. כמו זונה את מחכה להם שרק יבואו, יכנסו וילכו. יבצעו את זממם, ירצו את עצמם, ישפכו, יגמרו, יתלבשו וילכו.

אבל את יודעת שגם אז, אחרי שתתני להם את עצמך, אחרי שתתני מכולך. הם לא יסתפקו. הם ירצו עוד ועוד ועוד. הם רק ימצצו.

כי הם לא יכולים לחיות בלעדייך ולא במובן הטוב הזה של חברות אמת, של פרגון, של אהבה. הם לא יכולים בלעדייך, בלי לרמוס אותך לידם כל שניה. בלי להרגיש לידך קצת טוב, קצת גבוה, קצת גאווה. ואם שניה תחייכי, שניה תתרגשי. הם ידאגו להבהיר לך כמה זמני זה היה וגם כמה אסור לך וכמה את צריכה להישאר קטנה.

ואפילו כשתשבי לחרבן. כשתשבי על האסלה להתרוקן. כשתרגישי הקלה אחרי שישבת שם שעה. הם ימלאו אותך בחזרה בכל החרא שלהם. בחיוך המזוייף, במבט המשוייף. רק לא לתת לך הקלה.

ושוב זה קורה. שוב זה חוזר. כמו בנחש של ה99 שמוריד אותך למספר 1. את חוזרת לנקודת ההתחלה. עם פחות עצבים, כי נמאס לך, אבל באותה עוצמה.

"את יודעת איזה כיף לי", הוא אומר לי. "כשבית המקדש יבנה אני אהיה בו כהן".

"אתה יודע איזה כיף לי", אני עונה לו. "אני קונה את הדיסק החדש של הראל מויאל"

הזאטוט הסתכל עלי וענה. "באמת כיף לך".

לא תיקנתי אותו. שלא יחשוב שהוא יהנה בחיים יותר ממני.

שולחן שבת. נשמעת צעקה. "אני רוצָה לשכב איתך. אבל אני רוצָה איתך, לשכב איתך. עכשיו"

שיר אחד הזדמזם לי אותו רגע: "לא כ"כ קטנה ולא בת 16 (רק בת שלוש), אבל יודעת משהו על העולם הזה (אין ספק)"

זאטוטים גידלתי ורוממתי.

השעה היתה קרוב לחצות. לילה, כולם ישנים.

חזרתי מניסיון לעשות לעצמי שרירים. בהיתי שמאלה, בדקתי ימינה, ראיתי שאין לידי דברים זזים.

תרועה חזקה נשמעה ברחבי הרחוב (מסתלסלת, איכותית, משהו טוב).

הסתכלתי אחורה, רק את שם לא בדקתי. גבר שמע אותי עושה פלוץ.

טיול רטוב סיכם את החגים שלי. נחרתי בטרמפים וריירתי ליד נהגים חתיכים.

במכנס קצר נטול חצאית ושיחות הר"ן ביד, יצאתי לטבול במעיינות השווים, ללא צינזור כמובן.

עשינו נוף לעולם והעולם החזיר לנו נוף.

בתוך כל הירוק הצפוף, מצאנו את 4 כיווני האוויר הפרטיים שלנו. ללא אנשים, ללא בני עקיבא ושאר תנועות ילדים.

נטולי רכב, הגענו לכל מקום שחפצנו.

קינחנו בעמוקה, שזה המיני אומן שלנו. רק במקום רוסים, תימנים.

ושבנו הביתה. אל השגרה המרה.

הו, מאמא!

שגרה רטובה!