מחשבות של בינתיים

מוצ"ש. זוג כרטיסים. יפו. העיר העתיקה. בית מיומנה. 21:30. הגענו בזמן. הנסיעה היתה ארוכה.

שורה שניה. האור יורד. הקהל נבלע. התאורה נדלקת והם עולים על הבמה אחד אחד. אני אבהה בהם במשך שעה וחצי עכשיו.

הם כ"כ קרובים. אני נוגעת בהם. הם מסתכלים בי, כמו על עוד שאר חושך בוהה. ואני רוצה להיות שם, חלק מהם.

אבל אני רק צופה. לא מהצד. פנים מול פנים. שורה שניה.

בחונטוס.

ההופעה מתחילה.

שעה וחצי של שכרון חושים. חידוד כל הרגשות, התחושות, השמחה, החיים. הנאה מקורית. הנאה אמיתית. הנאה.

היה לי חלום פעם, לרקוד בלהקת בת-שבע. למדתי לרקוד 4 שנים. ידעתי את הקצב, לימדתי אותו כמה רקדנים.

אבל זה התרחק. החיים, המסלול, הובילו למקום אחר.

וזה חלק ממני, כשאני יושבת מולם. אני מסתכלת בהם ורוצה גם. אבל זה מרוחק. אני מרגישה מנוכר, לא שייך אלי.

מנותק.

והיא חוזרת מהודו ממסע של חודשים והיא רחוקה לי. היא עברה את החלום ההוא שהיה לי.

חצתה גבולות, פיזרה רגשות, חילקה את עצמה למלא גברים. נתנה מעצמה לכל מיני אנשים. חשבה קצת. ראתה קצת. קיבלה פרופורציות על החיים.

והיא באה אלי. קרובה אלי כמו פעם. חווה אותי, מדברת איתי, מספרת אותה, מעבירה לי את החוויה שרציתי להיות שייכת לה.

ופתאום "היו בינינו זכוכיות" הכל היה כאז, רק עם מסך. שקוף. שא"א להגיד אותו, אבל גם א"א באמת לגעת. אני איתה ומרגישה מנוכר. לא שייך אלי.

מנותק.

במשרד. את הדתייה היחידה. מארגנים לך נטלה. מארגנים לך כשר ובכלל משתדלים לתת לך הרגשה נוחה.

ואת רוצה להיות כמותם. להרגיש שווה. להרגיש שייכת. אבל זה לא קורה. את דתייה ואת שונה וזו כבר הרגשה אחרת.

הם מדברים איתי במושגים חילוניים ומצטדקים שהם אחרת ואת מדברת איתם במושגים רגילים וישר מתנצלת.

וכולם מנסים להתקרב. ואת רוצה להרגיש שייכת אז את קצת מוותרת על הדת של עצמך והם מוותרים על החזיר או הארנבת.

ואת מבינה אותם, הם מבינים אותך. את מרגישה את מה שהם אומרים, את כואבת אותם. את צוחקת איתם, עובדת מולם.

ועדיין, זה מרגיש מנוכר. לא שייך אלי.

מנותק.

והשכורה. זה התגלגל מעצמו. את אוהבת אותן והן כנראה אותך ותמיד יש הבנה אמיתית כזאת. אבל משהו שם תמיד הרגיש שונה.

את הדבק, הן טוענות, שמחבר, שעושה. המצברוח שלך, הן אומרות, משפיע על איך שהשכורה תראה.

ואם את עייפה או סתם לא בא לך, אז את לא משתפת פעולה. ואם את צריכה לבד או פרטיות, את מוזרה. ואז הכל מתהפך.

כמו מחנה נקבות. את חיה בהישרדות. יש מין תחרות סמויה שכזאת. את מתכנסת והן מסתודדות.

וכדי לתת לך הרגשה ממש מנוכרת, הן צוחקות בקול במין צחוק מזוייף כשאת באזור, כמו ילדות קטנות.

רק כדי להראות לך שטוב להן גם בלעדייך ושתדעי שמשהו קורה גם כשאת לא איתן.

ואת מבינה אותן, את מרגישה את המתח שנוצר ואת רוצה לדבר איתן. לפתור את זה, לדבר את זה שבסה"כ רצית רגישות או פרטיות.

אבל כולם מעדיפים לדבר מאחורי הקלעים ולגלגל את זה למתחים יותר גבוהים. כאילו כל אחד רוצה לשבור איזה שיא מטומטם.

ושוב, כמו כל פעם, כמו עם כולם. את מרגישה אותם. את רוצה אחרת, וכן, להרגיש גם שייכת. אבל זה לא קורה וגם כאן, זה מנוכר, מרוחק.

מנותק.

את מנותקת.

את הולכת עם תחושה שנולדת מוזרה. שאף אחד כבר לא מבין אותך. שאף אחד לעולם כבר לא באמת מרגיש אותך. שאת לא מתקשרת.

שאת לא שייכת. שאת מנותקת מכל העולם. חוץ ממך, יקירי, כמובן. שמבין אותי, שמרגיש את זה גם.

את אאוטסיידרית או מורדת. וזה טבעי, שתדעי, אבל את אף פעם לא באמת תהי שייכת. 

קניתי לנו את הספר "אאוטסיידרים ומורדים" של גבריאל רעם.

קצת שייכות בתוך כל האאוטסיידריות הזאת. סוף סוף יש מילה לזה, סוף סוף אני שייכת להגדרה או לקבוצה מסויימת.