("אלוהים לא מרשה")
עוד לפני שקראתי את הספר שלך, הרגשתי כבר צורך לאחוז בו.
כל מי שסבב אותי, ידע שיש לי צורך בו. בסוף משלא יכולתי להשיגו לקריאה אחת ויחידה, החלטתי לעשות מעשה ולקנות אותו.
דבר שעד היום לא קרה.
כה שמחתי בקנייה, עד כי במקום לעבוד אותו יום, ישבתי במשרד בקריאה ארוכה.
קריאתי איטית, אז יום לא הספיק בעבורי ויום לאחר מכן, לקחתי חופשה מהעבודה כדי להמשיך את קריאת המזמור הזה, את מחיר החשיפה. אתה שיתפת ואני מרגישה צורך לשתף אותך.
חנוך, איש יקר. אתה עשית צעד קדימה לפני כולם.
שעה שכולם עוסקים במגננות, בהסתרות, בכאבים שתיארת, במורכבויות שלהם מול העולם, אתה הנחת את האמת הכואבת וצווחת אותה מול כולם. בלי להתבייש, בלי להסתיר, כמו שאני עושה בבלוג וכמו אני עימך כעת, כשאני נמנעת בסוף המכתב משמי האמיתי ומסתתרת במבוכה.
אני רוצה לתת לך חיבוק ענק. להודות לך על מה שעשית, לא שחידשת משהו למישהו, כי כולם מבינים על מה דיברת.
לא הכתיבה שלך שהביאה אותי לאיזה ריגוש פנימי מכתיבה מפעמת, כי הכתיבה הייתה פשוטה ואנושית.
אלא העזת לדבר, לשים את הקלפים על השולחן, לא נתת לעולם לשתוק את זה. אלא להמחיש שזה קיים.
זה כמו, להבדיל, לדעת שקיימת התעללות בבית וכולם יודעים אותה, אבל כשאין דיבור על זה, כביכול אף אחד לא מכיר בה, זה לא שם.
הכתיבה, מאז ומעולם, הייתה מעין מקלט שלי.
בשנים האחרונות, כל מי שנותן לי יחס שלילי, או חיובי, הוא אדם מבחינתי. הוא יכול להיות גם סרסור שלי ועדיין אתייחס אליו כעל בן אנוש אלוהי. לא האמנתי שאני שווה יחס, שאני קיימת בכלל.
עוד שהייתי קטנה, הייתי חוצה כביש במעבר החצייה, בטוחה שהמכונית שמתקרבת לפסי המעבר, תחתוך אותי, כי אני אוויר. לא האמנתי שרואים אותי, שמישהו מבחין בכלל בקיומי. ימים שלמים הייתי מסתובבת ברחובות, שואלת אנשים זרים מה השעה ונדהמת לגלות שעונים לי, שהם שמעו את השאלה.
כל חיי בינוניים הם, גם ההצלחות שבי.
אני לקויית למידה, סובלת מהפרעת קשב וריכוז בוטה והדרישה להרגיש קיימת, הרצון הטבעי שבוער בי, בתור אנוש, בתור אנוש מודחק ובתור אנוש עם רבדים לקויים כרוך במאמץ רב, אותו המאמץ שכתבת עליו כ"כ.
נסחפתי על עצמי במתכוון או שלא. אני אשוב להתמקד בי, אבל במה שכתבת ועל ההד שלו. בתור בת מדרשה, וכל שאר מסגרות מין הקונבנציונאליות שבשורה, אם תפגוש אותי ביום מין הימים, תראה בחורה עם רזומה של דוסית אורגינל, עם דפקה קטנה של איבוד אישיות.
את שלב המחזור שכל בת מקבלת, פגשתי בשנה מוקדם מהטבע. לא ידעתי עליו דבר.
האמא הדוסית שלי, לא יודעת לפתוח בנושאים שונים חוץ מתהילים. היא הסבירה לי טכנית מה לעשות ובזאת סגרה את הבסטה.
כל שאלה שלי, נתקלה במחסום של תביני כבר לבד. אז הבנתי, לבד. בעזרת מעריב לנוער שהגנבתי, או בעזרת ראש 1, אותם עיתוני נוער שהסבירו לי עוד הרבה דברים, כמו איך לאונן ואיך להתאהב בבת. המזל שלי, שהוא כנראה קצת מוגזם, הוא שאני חובבת גברים מושבעת, בלי רצונות אחרים. אבל קרה אחת שהתאהבתי בחברה מהכיתה והתביישתי בזה כ"כ, כי הרגשתי נדירה. אותה אחת אפילו לא ידעה בזה, כי העדפתי לשתוק את זה ולא לגלות, אבל היא נתנה לי משהו שאף אחד קודם לא נתן לי, יחס אמיתי, היא ראתה או-תי וזה היה המון בשבילי, כמו ערן שלך, היא הייתה הער"ן שלי.
עוד היה, שכ"כ הפחידו אותי במה שנקרא חילול שבת או אי קיום איזו מצווה, עד שממש חששתי לחיי כשחיללתי במסווה את השבת הראשונה. אז לקחתי נעל וזרקתי על המתג, כדי שאם יקרה משהו, הנעל תיפגע ואצלי ימשיך להיות בסדר. ושום דבר לא קרה. היית מאמין?! העולם נהג את עצמו, כמו לא חיללתי אותו.
אני מלאה בכ"כ הרבה לומר לך, אז בטח שאקפוץ מנושא לנושא, או לא יהיה מעבר מסודר, אבל אני מספיק סומכת עליך שתתמודד בזה.
אדם קרוב קבע איתי לקפה. הוא ישב איתי, כולו מוסמק באדמימות לחייו, מנסה לא מנסה רוצה לא רוצה, לומר דבר שעל ליבו. לבסוף, הוא הוציא מילקוט שאיתו, ספר על הומו-לסביים דתיים וזרק משפט לאוויר שהוא מאלה, גם הוא. הוא ציפה לתגובה, אח"כ הוא אמר לי, של דחייה, של השפלה, של ניסיון לתקן אותו, את המעוות שבו. אני מהיחידים בחייו ששמעו על זה והוא לא ציפה לתגובה מהסוג הזה. לא כעסתי, לא נגעלתי, רק הקשבתי לו. בחור ישיבה גבוהה, דתי אמיתי. מתוסכל מעצמו, מהרגשות שלו. ורק כאבתי את כל ההדחקה, ההסתרה הזו והתחושה המנוכרת מכל אדם שהוא.
אני לא אומרת שמחיר החשיפה שלך היה שווה את זה. את זה רק אתה תדע.
אבל בעצם היותך כותב את זה ומשחרר מין דבר ידוע לאומה. אתה מבהיר לכל אדם, חרד ככל שיהא, דוס מהשורה , שלכל אחד יש את היכולת להיות שונה וזה קורה, לא משנה באיזה מסגרת או מגזר אתה, ושכולם עוברים שלבים דומים לפעמים, או חושבים על דברים ועושים מעשים וצריך להפסיק לחשוש מזה.
שנים שאני עושה מה שמצופה מבחורה דתייה. ומה שמצופה ממני כבת לאותה משפחה. שירות לאומי, מדרשה ושאר מסגרות דוסיות. כאילו שאין בי רצונות אחרים, כאילו שאין לי רצון לנוע בעצמי. אז לאט לאט הפסקתי להתפלל, הפסקתי בדברים הקטנים שלא רואים אצלי. אני מאמינה כל כולי בה', מייחסת את עצמי למגזר שלא היה רוצה בי חלק, ועדיין עושה מה שאני רוצה, רק בסתר ובמסווה, בדיוק כמות פנייתך לאלוקים שבך.
הספר שלך מאפשר הבנה, הוא עושה פריצת דרך.
הוא הותיר בי הקלה שכשיגיע ליל כלולותיי איני חייבת לאנוס את בעלי, גם אם זה הכי כדאי.
הריקניות שגם תיארת, האומללות שלך שהאמנת בה, נראה לי כי היא שייכת לכל אדם. דתי, חילוני, רב או ראש ממשלה, קהילה.
אני מבחוץ, מסתכלת בך. הייתי שמחה לעשות פריצת דרך כמוך, לעבוד בתחום התקשורת ולהיות אבן דרך בהיסטוריה הזאת. ואתה, מהמקום שלך, אני מניחה שעם חיים נסבלים כעת יותר, בחלק מרבדי חייך, אתה אותו אומלל, כמו כולם, שחי מכוח האינרציה.
נמאס לי לשקר בשביל למצוא חן, או לפחד מהאמת כמו שעשיתי כל חיי. כאילו שאין די באמת שהיא מפחידה כ"כ, עד שאני צריכה לשקר כדי להמשיך לפחד מהשקר גם?! ונמאס לי ללמוד חינוך, כי ככה ציפו ממני. אני רוצה ללמוד משחק, תקשורת ולעשות מה שטוב לי, בגבולות ההלכה שאני אחליט מהרגש שלי עצמי.
וזה לא קורה.
למדתי חינוך, כיאה לי, כיאה למגזר, שעוד קונבנציונאלית התווספה לו לזה. ואני חיה את חייהם של אחרים, שלא בהכרח יודעים מה הם בעצמם רוצים.
אני איני יודעת אם הספר הוא אינו בטווח סיכון, אין ספק שהוא יצא לאור בצורה טובה, ויפה שעה אחת קודם.
אך יש בי גם את המקום המסוכן שאומר שילד, באשר הוא, יתנסה עכשיו הרבה יותר ולא יגזור על עצמו כלום מבחינת המצפון, המוסר והגבולות, כי הכול מותר והכול קורה ואין לו מה לחשוש מזה.
אז לסיכון הזה הייתי חוששת וגם לך אני חוששת קמעא, כי תמיד פורץ הדרך חוטף סטירות מהסביבה.
אבל אל תיתן להם לקחת ממך את החיבוק הענקי שציבור שלם, ללא מגזר מוגדר, מעניק לך.
אל תיתן להם להוריד לך את הרוח, את הכוחות שאתה מנהיג, כי אתה עושה פה שליחות עצומה והם רק מקנאים לך.
אז הם יבטאו את זה כשיאמרו שזו כתיבה רדודה או יאמרו שהוצאת את הכביסה המדממת בכל השכונה והם יאמרו שאתה מקשקש שטויות וכל כך הרבה דברים יש להם להגיד. שיגידו, רק אל תיתן להם לקחת אותך, לשאוב ממך את כל מה שטוב בך. כי אתה עושה עבודת קודש, לאנשים שצריכים אותך, צריכים לך וצריכים לעוצמות שהוצאת, לקול האמיתי שבך.
עם הזמן, אנשים יצאו מהסתרות, מכאבים, מתסכולים, משמות בדויים. אנשים יתחילו לדבר, להבין, להזדהות. ואתה יכול לומר שיש לך חלק בשלב הזה, שהשארת כאן טביעת אצבע גדולה שכזאת. עשית מה שרבים היו מתים לעשות גם. לעורר את האנשים מהתרדמת, לתת להם להבחין שמשהו רקוב. לתת לאנשים להרגיש פחות ניכור, שמישהו איתם, עבר את זה גם, העז לדבר על- מול כל העולם.
אתה הלכת לפני כולם, איפה שהכי מפחיד ללכת ועשית את הצעד האמיתי לעולם אחר, עולם בריא.
אני מודה לך ברובד האישי, על שהבהרת לי דרך הספר, שכל מה שעברתי מבחינה דתית ונפשית, זה דבר הגיוני, טבעי.
על זה שהבהרת שזו לא בושה לשבת מול פסיכולוג שיכוון אותי. על זה שאני דתייה, גם אם לציבור שלי זה לא ירגיש ככה, אם אחשוף את עצמי באמת העירומה.
אני מודה לך על הכתיבה, על החשיפה, על השיתוף, על הכנות, על מה שאתה.
ורק שתבין שאני לא מחובבי רב שרלו ושאר פלורליזם במהות. אבל מיום ליום אני מבינה שיש לזה מקום.
ושוב תודה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
יַלִי