מחשבות של בינתיים

יום אחד זה יקרה..

משהו ירגע בנו. והכל יגמר. כל האושר הזה, כל האהבה הזו, החתיך שלי, אבא שלי, האהובים שלי, החברים שלנו, אני.

וזה סוחב אותי כל הזמן. כבר מכיתה ג', אני מפחדת שהוא ילך.

זה יבוא, כמו קו חרוט על כף ידו. זה יבוא בטוח בעצמו. כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו..

וכל האהבה שלי אליו תראה אחרת. מכאן לשמיים. ואני אשלה את עצמי שהוא רואה אותי משם והשמיים אוהבים אותי גם.

הוא כבר זקן, אני אומרת לנסיך שלי. ויום אחד הוא גם לא יהיה צלול. ואני אוהבת אותו, הוא כל החיים שלי. ובמקום לחיות את החיים איתו, אני בוכה כבר את הסוף, שנים, מכיתה ג'. מהפחד שהוא ילך לי, שהכל יגמר וזה יהיה הסוף.

אני כבר מתגעגעת אליו עוד לפני שהוא הלך, עוד לפני שהוא הספיק לעשות סימן כזה. ואני לא רוצה שזה יבוא.

גדלתי מתוכו. אני העתק שלו. משודרג, מעודכן, מותאם לזמן, למקום ולעולם. אני חייתי אותו. את השגעונות שלו, את האהבה שלו, את החוסר טאקט שלו. את האמת שלו, את הצחוק שלו. את הכעס. אני תמיד הכי הבנתי אותו. הוא שלי. הוא היה שם כשבאתי, אסור לו ללכת לפני שאני יוצאת.

אני מקשיבה לכל מילה שלו. שומעת כל סיפור, כל מידע על הילדות שלו. על החוויות שלו. למנגינת המבטא שלו, הצרוד, המבוגר. ואני לא רוצה שזה יסתיים לעולם.

אני נהנת להסתכל עליו, על העיניים הכי טובות בעולם. על האבא הזה שלי, שנהיה לי פתאום עם הקרחת והשערות הלבנות גם הסבא שלעולם לא הכרתי. אוח, לקבל ממנו ברכה בשבת, לחבק אותו, להיות הבת של. להיות מובלת, לא מובילה. כי הוא תמיד לקח עלי אחריות. הוא תמיד האמין בי. סמך עלי, נתן לי תקווה.

וכמה שאני באה לבקר אותו והוא אותי. זה לא מספיק.. כי לפעמים אני גם רוצה לבד ואז אני מתחרטת על הרצון הטיפשי הזה שמשאיר אותם לבד בבית. "כמו חתן וכלה אנחנו השבת.." הוא אומר לי. הוא רק מתכוון אחרת. אנחנו לבד, כל אחד גדול כבר ויש לו חיים מחוץ לבית ואנחנו כבר לא חלק מכל פיסת החיים שלכם ובאותה פיסה קטנה, אנחנו הרבה לבד. ולבד זה נורא, זה בודד. ואם היא לא היתה איתו, זה היה כמו הגמר ב"אח הגדול" רק בלי המיליון ובלי שום תחושת ניצחון.

גם מזה אני מפחדת. בשבילו. בשבילי. שגם יום אחד זה יקרה.. גם לי.

והוא כבר מזדקן לי. ההליכה שלו היא לא אותה הליכה והוא בפנסיה והפנים שלו, הם כבדות יותר. כמו אומרות את הרע מכל. והיומולדת שלו מספר על גיל גבוה יותר מהמדינה עצמה.

את אומרת שהכל יהיה בסדר, אם רק ניתן לזה קצת זמן.. ואני מפחדת לתת לזמן מקום. כי הזמן הוא שד, והוא בא לבקר ברגעים שאנחנו יכולים הכי לפחד.

והידיעה הזו, שזה זמני, שזה רגעי והכל כאן על זמן שאול, עד שידיחו את כולם מסביבי ואשאר כאן לבד. או שידיחו אותי. 

ואני רוצה להישאר בנקודת החיים הזו ולהעצים אותה לנצח. כמו שהיא. שכל האהובים שלי כאן, שהוא נשאר איתי. 

ואז הוא ילך. כי ככה זה. מי שעושה פחות רעש, לא מעניין את הצופים בשמיים והוא יצטרך לעזוב, לעולם האמיתי באמת.

ויהיה מישהו אחר שיועמד להדחה ואני אכין גם לו הספד מראש. כי הידיעה הזו, שעוד רגע כל מה שקורה כאן, לא יהיה- היא מטריפה את השפיות.

היא לא מאפשרת להנות מהרגע באמת. היא לא נותנת יציבות..

אנחנו בבית אחד גדול, של "האח הגדול". נמצאים בתוך איזה מבנה כדורי, מתנהלים פה, תחת מצלמות השמיים וכל בעלי הכנף הזוהרים שמלקקים לטאטע כל מיני דברים.

ויש פה משימות ואנחנו לא עומדים בהם. כי לעזאזל, כמה זמן אפשר לחיות בידיעה שמסתכלים עליך כל הזמן ולהישאר מושלם?!

והנסיך שלי קם לידי בבוקר ואני נותנת לו נשיקה כזו מלאה דמעות. נשיקה כזו שעושים בהלוויות. בטוחה שמחר גם איתו זה כבר יהיה משהו אחר, ששוב, הכל ירד מסך והכל יגמר. גם הוא. גם אני.

כל רגע אפשרי אני שואלת אותו אם הוא יודע שעדיין אני אוהבת אותו. אם הוא גם כמוני שמח שכרגע זה ביחד, עדיין אמיתי.

אני לא מבינה, טאטע. למה אתה נותן לנו לאהוב אנשים, להרגיש, להתרגש, לכאוב ולשמוח- אם כל מה שאני רוצה לא נשאר איתי, אם כל רגע, כולם ילכו או שאלך אני?!

אם הייתי יכולה הייתי משקיעה בדברים החשובים באמת. שומרת את כל האהובים שלי קרוב אלי ומחבקת ומחבקת. רועדת מהרגע שזה כבר לא יהיה אותו דבר ומישהו מאיתנו ישאר לבד, ידמיין שהוא חווה פעם משהו- אהבה, משפחה וחברים..

וזה יבוא, אתה תראה..

זה יבוא כמו שהטבע רגיל, להיות שלם עם עצמו.