מחשבות של בינתיים

הזרבוב יצא חמשו"ש. יצאנו לקבועה. באדולינה האהובה.

ניסינו את "מקום מהסרטים" היה עומס. בוגר מידי. של זקנים.

הפעם הוא הזמין אייריש קרים. אני בלסתי חטיפי מטוגנים.

באוטו, הוא הוציא חליל וניגן לי עם דיסק של אירי במקביל.

בחיי לא אהבתי אירי. עכשיו אני שוקלת להיות כזאת.

היא הלכה לנחם. היא נסעה לחתונה. היא חזרה להורים לסופ"ש. ומה אני, כלבה?

יש לי במקרר אבוקדו. אבל הוא כ"כ לא מבושל. צריך להוציא חוק נגד מכירה של כאלה.

חזרתי לאכול בריא. כן, חזרתי. כי כשהייתי חולה, אכלתי דברים חולים.

דבר אחד נשאר מאז המחלה. שוקולד. והוא לא עוזב אותי.

באתי בבוקר למשרד וחיכתה לי הפתעה. אריזת מתנה עם פתק מחברה וחפיסות של שוקולד. עם שוקולטה.

יש להיט חדש לחברי היקר מהלימודים.

"נשבע לך לא בוגד.." בחייאת עיוני. אתה תימני, מותק. מי תבגוד איתך, עיניים שלי?!

הייתי אצל הרופא שלי השבוע. הקונבנציונאלי. הפרסי. 

כדי לקבל אישור כשירות לנהיגה (!!) וביטוח רפואי מחודש למכון כושר.

הסתרתי את הצד של סוג בקשת הרשיון ומיקדתי אותו בשאלות ובחתימה.

הוא מסוגל לא לתת לי אישור, רק כדי שלא אעשה רשיון נהיגה.

 כשאני באה לצאת ממנו, הוא שואל אומר:

 "מה אני אעשה איתך. את ְסריחה בחור. אי אפשר להישאר רווקה הרבה זמן, בסוף אף אחד לא יקח אותך, רק אלוהים

 עכשיו תֵסְאִי. יחטפו אותך. אני, יש לי בחור טוב בשבילך. אינטיליגנט. משכיל. הורים שלו הם משפחה טובה.

 אל תחכי. חבל על פרח כמוך. כל עוד את פרח. תסאי. אחר כך את סתם תהי נבול. חבל. אף אחד לא יסתכל בְּפַרְסוּף שלך".

רציתי להשתין לו שם. אבל פחדתי שהוא יחשוב שיש לי בריחה. אז ברחתי. אמרתי שיש בחור. ואני מודה לו על ההרצאה.

האמת היא שיש. כמה. אבל אנלא רוצה אותם. למה?!

הבחור מהשוק והבחורה עם התבנית כבר לא. העיקר הביצה. או שזה כבר לא העיקר. לא. העיקר שיהיה לה כבר גברבר.

חבר חזר מאוסטרליה אחרי שבועיים ימים. הביא לי בשמים. Lancome אומנם. איכות חיים.

אבל אני רוצה דברים כאלה מאנשים מסוימים..

טוב. הזרבוב הקטין עוד מעט מ"כ. לזרבוב איחולים.

יש 2 עבודות להגיש. מבחן ביום שני. כל זה מהסמסטר הזה. יש גם מבחן מועד ז' של סמסטר א' שנה שעברה ברביעי.

ויש כמעט 6 עבודות שסחבתי מאז. אני בחורה סוחבת. לא קל.

טוב. אז הוא פרגן לי שאני יפה. שאני זורמת. שהוא נהנה להיות איתי. מחמאה. אבל למה הוא ולא אתה?!

היא. חרדיה. הוא גם. הם נפגשו 5 פגישות. הם התחתנו אתמול. הייתי שם.

היא דיברה איתי א ת מ ו ל  לוודא שאני באה. באתי. לנשק אותה. לחייך אותה ולחזור למציאות עם שפיות.

קבלו תמונה. אני בתוך נוף של פינגווינס. כולם שקטים. רק אני באתי צורחת.

כולם רוקדים. רק אני תפסתי. חיבקתי אותה ונישקתי לה את כל המייק אפ ואוטומטית קיבלתי ברכה.

8 דקות (!!!)  8דקות של שכרון חושים. חבל שלא הקלטתי שגם אתם תהיו עדים.

כבר בצהריים הוזמנתי לערב. על האש. אלכוהול. חתיכים. חסונים. ויתרתי. עבודות. מבחנים. תירוצים.

קיבלתי חבל ותודה. אחרי שעה .חסון אחר מנסה את מזלו. וכשזה גם לא הצליח. כבר יצא לכיווני עם האופנוע (!!)

וניסה לשכנע אותי. 8 דקות. חסון שרירי. חתיך מיותר להוסיף. מבקש שאבוא.

 סיים את השיחה כשטענת שברון לב בידו:  "עד היום חשבתי שאין. כל הבחורות לא עומדות בפניי.. יצאתי מושפל."

אומנם זאת לא היתה כוונתי. אבל זה לא יזיק לרזומה שלי.

אבל עזבו את זה. זאת הייתי אני שויתרה על אלכוהול. חסונים וחיות על האש. אני?!

מה קרה לי, לעזאזל?

מה, למען ה', מה?

זה רק אני שמתי לב או שמעגל החברים הקרובים שלי הוא בעיקר זכרים באחרונה. זה אומר שאני שרלילה או מה?

אני אסיים בשבת שלום. אני לבדי בשכורה השבת. שבת שקטה. לומדים.

תהנו. מי שרוצה, מוזמן לקפה. יש רק שחור.

שבת שלום.