מחשבות של בינתיים

גם כשאתה טובע בד"כ, אתה יכול עוד איכשהוא לראות את הסוף.

מישהו יציל אותך או ודאי תמות בקרוב.

גם טמפון, כמה שהוא לחוץ, ספוג ולא נוח, גם הוא רואה את היד הנשלחת באיזה שלב.

רק אני לא רואה את הסוף, לא רואה את המוות מקרוב. ושום יד לא נחלצת לעזרתי.

"אם אין אני לי, מי לי" ואיך הפיה אמרה? צריך גם קצת, מידי פעם, להקדיש גם דייט לעצמי.

אבל גם עצמי כבר לא שקט לי. וזה לא בגלל שאני שומעת מחיאות כפיים סוערות.

את, כן, את. אני אוהבת אותך. באמת.

הנוכחות שלך, החשיבה, הניסיון. שואבת ממך.

אנחנו קמות יחד. רק שאת בחדר המקביל. 

גם כשאני מתקלחת, את נכנסת להתצחצח ולשיר איתי את סקעת האהובי. 

אנחנו הולכות לעבוד יחד. היחידות במשרד רוב היום. בימים מסוימים פורשות יחד לאותו מקום לימודים.

אח"כ את ממשיכה איתי לאותו מכון. ומשם חזרה לשכורה, לפטפט ולישון.

אנחנו רואות את כל הסרטים יחד. בקולנוע או במשרד. יוצאות יחד לבית קפה, פיצה או מסעדה.

החברות שלנו כבר אותם חברות. כשבאים אלייך, רוצים לראות אותי. וכשבאים אליי, מחפשים אותך.

אני אוהבת אותך, מהממת שלי. "..אבל גם את עצמי.."

אני רוצה קצת מרחב, יקירתי.

אני צריכה קצת חיים משל עצמי.

ואת, יקרה שלי כ"כ.

אני יודעת שקשה לך. נפרדנו ביחד מהאהבה הכי גדולה. בכינו יחד תקופה ארוכה.

הקשבנו אחת לשניה. אני יודעת שהייתי לך תחליף לאהבה.

המיטה שלי גדולה מספיק כדי להכיל שניים.

ותמיד הגבתי ועדיין לכל דמעה, sms, או מילה.

עכשיו התחלת שואלת אותי מתי אני חוזרת ולמה אני יוצאת ועם מי.

וקשה לך עם זה.

וכשאני סחוטה, או עמוסה בדברים משל עצמי, את אינך מבינה שאני צריכה לפעמים לישון לבדי.

להגיע לשכורה ולהיות קצת עם עצמי.

אני צריכה קצת חיים משל עצמי.

וזה נמשך. נשאבת לתוך בועה שכזאת. בשכורה, אין מקום לנשום.

בעבודה מצפים לתפקד, בלימודים גם כן.

גם במכון מצפים מהאוזן שלך לתפקד.

בבית, כשאני מגיחה, אני מגלה גם ששם הכל מתמוטט.

הכל מצפים לך, כולם צריכים לך. ולמי אני אצטרך?!

את רוצה להיות בשבילם, את רוצה להקשיב לכולם.

כ"כ רוצה. עד שאת מתבטלת בשבילם.

אמא, אבא, אחים, אחיות, חברים, חברות. לכל אחד יש צרות.

אבל את רוצה גם את עצמך. לחוש, להתרגש, להתקדם, להתהוות באישיותך.

את פותחת את הדלת ונכנסת לשבוע של סרט. לא שהחיים שלי בד"כ לא נכנסים לקולנוע.

אבל את חושבת לפעמים שתוכלי לקחת את השלט ולהוציא את הדיסק מהDVD

אבל את לא תעשי את זה. את הרי חייבת תמיד לחצות את הגבול. טיפשה.

להיפך, את לוקחת דיסק חדש. ומתחילה הקרנה מהתחלה. הפעם בלי עצירת פופקורן, כי זה קטניות.

ולשירותים אין צורך, במילא תשבי על האסלה ורק תתבאסי שלא הכנסת את הפלאפון כדי לסמס לו מילה.

אז את שמה Play ומתחילה.

ניחוח האקונומיקה ירד, גם הדייט שמריח כמותו, ירד. ולא במובן שהייתי רוצה. כי האמת שלא רציתי. ויש דברים שכדאי להוריד לפני בדיקת חמץ.

את יושבת במקדולנד'ס לא כשר, רק כי לא תכפי דת וציצית.

והולכת לבופור רק כדי להתבאס שצה"ל גם יכול להיות טיפש.

ליל הסדר שלך הצטמצם רק כי איזה טמבל אחד החליט לריב עם דוד שלך.

ואת כבר לא גונבת אפיקומן, כי יש זאטוטים שרוצים צב נינג'ה ופלייסטיישן.

את תורמת דם, כי מה כבר יש לך לתרום. ואת תורמת כסף ולא נוכחות ,כי למי יש כח למכון.

והחופש שלך נראה כמו שהוא נראה, רק כי לא רצית לצאת עם כל השאר.

ועברתם על כל הארץ, אבל רק עברתם, כי לא עשיתם שומדבר.

לפחות קנית קוסמטיקה ללא מע"מ ושילמת דלק כולל.

וראית כל ים אפשרי. את המלח, התיכון, הכינרת ואילת.

לפחות הרגשת אישה, למרות שזה היה רק כי היית היחידה.

וגם זונה יכולת להרגיש, אבל לא הרגשת כי את כבר לא מרגישה.

מחבקת חסון על טרקטורון, נרדמת על אחר תוך כדי נסיעה. 

אבל הכי חשוב שאת שומרת נגיעה.

ואת קונה כשר לפסח למהדרין ללא קטנית. ויש שם על המדף בורקס ופיתה אמיתית.

את מזמינה להם נס על חלב, הפוך ולעצמך שחור. והכסא שקרוב לים הזמין מהחבית.

ואת שרה להם כל הנסיעה, כבר אין לך הרי קול של אישה.

והעיקר שמת טייץ כדי שתרגישי צנועה.

ואת עזבת אותו רק כי הוא לא היה מספיק. ועכשיו למי את מספיקה.

רצית לחצות את הגבול. אבל רק דרכון בגבול של טאבה, היה חסר לך.

אז חצית בארץ כל גבול אפשרי. בינך לעצמך, בינך לדת ובינך לאחרים.

ובסופו של חג, את יושבת בחצות השביעי. זמן קריעת ים סוף ומתפללת.

אומרים שזו שעת רצון. ואת רוצה אחרת.

רוצה לחצות לגבולות שלך. להיות עצמך, להתהוות מחדש.

שנאמר: "זה לא הרבה מה שאני רוצה"