מחשבות של בינתיים

כמו ילדות קטנות, הן עומדות ואומרות לעולם. "אתה התחלת, אתה לא תקבל"

הן לא מבינות שהן נלחמות נגד עצמן. הן שוב שמות את הגוף שלהן במרכז השולחן והן שוב, כמובן, רומסות את נפשן.

עד היום, היינו גופה יפה. פנים יפות, פוסטר יפה או אפילו סקס טוב.

היינו האישה של פעם, שכל עניינה הוא לבטא את גחמות הגבר ולתת לו לפרוק את כל כולו.

היינו מכונת השרצה, מכונת ילודה, מכונת רבייה ותו לא.

היינו הבובה היפה, שנמצאת כשהוא הולך, מתעוררת לידו וצבועה בצבעי פנים ממותגים כשהוא חוזר מיום מותש מלא בשש-בש, נרגילה וחברים.

הדעה שלנו לא הייתה נחשבת ולצאת מהבית חוץ מלכבס את הלבנים בנחל העובר ליד דלת הצריף, היה חוסר צניעות ותקדים נדיר.

"קול אישה", "שיער ערווה", "כל כבודה" ושאר פסוקי צניעות "קירות ביתה" הבהירו לנו, המין החלש, כי חולשה טוב שתישאר במטבח, הכי הרבה במיטה, עם רגל פתוחה, להשגת המטרה.

היום, זה כבר זמן שאנחנו סופסוף יוצאות את הבית.

נותנות לא רק במיטה, אלא גם עבודה, קריירה ומבטאות עוד דברים חוץ מלהיות סל כביסה או סל קליעה. פתאום אנחנו מדברות וגם יש לנו דעה. מותר לנו להגיד מילים כמו "לך הביתה, שלום ותודה".

אנחנו נרוץ לנשיאות, אולי לא פה בארץ, אבל ננסה להיות ח"כיות או לפחות נתלונן אם ניקרא נאנסת. אנחנו מזמן כבר לא שותקות וכבר לא סתם שק קליעות.

אנחנו נכתוב ספרים, נפגין בהפגנות, נעשה ערבי נשים, אפילו נשיר שירים, נעלה הצגות, ערב סגור לנשים דתיות.

תמיד עוד יש למה לשאוף, אבל היינו בדרך לאנשהו ומשהו קרה לקראת הסוף.

התאמצנו למעמד הזה, הוקמו ארגונים ושאר עניינים לקידום האישה, לקידום מעמדה ולשוויון זכויות בין המין והמינה.

מה שתקופה שלמה בנינו, מה שתנועה שלמה עמלה, מחאה אחת, שוביניסטית בלבוש הפמינזם-  רמסה.

חזרנו להיות הגוף, המין והתאווה. חזרנו להיות המין הנחות, הקטנוני, הילדותי. ועוד ממייסדות הפמיניזם בישראל הקטנה.

לרגע, רק לרגע, חשבתי שאריאל שרון חזר לתמונה. תנועה מייסדת- רומסת ("קולך"), זה כבר שידור ששודר בשנה שעברה.

ואני חשבתי שרק זונות עושות כסף מסקס.

עד שהכותרת בחדשות הארץ בשבוע האחרון, הבהירה לי אחרת.

חשבתי על זה. ואני מוכנה להשתתף במחאה הפמיניסטית (אע"פ שאני לא נשית במיוחד ולא בעד דעות של נשים בציבור) ולא לקיים יחסי מין עד להודעה חדשה, ז"א עד שהבלניות יקבלו את שכרן, ז"א עד שאני אתחתן, ז"א עד שבכלל יהיה מי שירצה להיכנס לי לשם.

אני מוכנה להתנזר מסקס, רק בגלל שהן לא מקבלות כסף. ז"א בתרגום חופשי: בגלל, שבינינו, גם ככה אין לי.

אבל אני מוכנה גם להפסיק את ההתנזרות ברגע שמישהו יכרע לי ברך ויצהיר לי מנוי סקס שנתי עם הקפאות של שבועיים תדיר עד שאנוח לי על משכבי וה' יקום דמי.

עד אז אני מוכנה להתנזר ממין, מסקס ומטבילות במקווה השכונתי. כשאתחתן, אף אחד לא ימנע ממני את הבילוי הלילי.

אם זה נצרך, אשקול מעיין אזורי וחברה שתכשיר אותי לצלול לבעלי. אבל לעולם, אף אחד לא יתערב לי בזמני הביקור בתחתוני התחרה שלי.

אני כואבת את עיכוב שכרן של הבלניות. לא רק זונה, מתברר, עושה כסף ממגע. אבל כבר תנו חז"לינו שכל עבודה מכבדת.

ואם זונה מקבלת את שכרה, אז וודאי שעל סקס חוקי, הן מהתורה והן מהממסד הזוגי, צריך שינתן התגמול המוסרי. מצד הערך שבעניין, מצד הלגיטימציה לזה ומצד ההשלכות של עניין שכזה.

אבל, אנחנו לא ילדים קטנים.

המחאה הזו רק מחזירה אותנו אלפי שנות אור, לאותם ימים בהם היינו נהנות ממעמד השרפרף במטבח ואומרות תודה שנתנו לנו להסתכל דרך החלון.

כשאתחתן, זה לא יהיה בעלי שיתחנן אליי. נשים, כמה שהן סמל הטוהר והרוחניות. הרבה יותר מסתם עושות טובה לבעל, הן רוצות!

המקווה, יותר מכל דבר, הוא מסמל הרבה דברים מעבר למיטה, לגשמיות ולדברים זנותיים. יש במקווה ערך של טהרה, של קדושה, של זוגיות, של געגוע, של רצון, של יחד, של בניה. ולרמוס את זה, זה לרמוס בתים שלמים של אגדה.

והמחאה הזו, אין בה דבר חוץ מפגיעה בנפש האישה, במעמדה ובציבור שלם שמקפיד על ההלכה הכי חשובה, הכי מורכבת ולא פשוטה.

אין לי צורך להיות אובייקט, כדי להביע עמדה. נשים כבר יכולות לדבר, העולם כבר למד מילה מהי והתקדמנו מאותה עצלנות של "אני אמנע ממנו, עד שהוא יקום לזעוק".

אנחנו חוזרות למקום שהלכנו ממנו, כי לא היה לנו נעים. אז הגיע הזמן, לעשות חושבים, הרי מזמן אנחנו לא יושבות בין כביסות וסירים.