מחשבות של בינתיים

וכמו בכל שבוע. תמיד יש סופשבוע. ופעם זה היה נחמד והיית אפילו חי את זה. חי כבר את שישי הבא מהרגע הזה, ששבת יצאה.

ועכשיו, את רק רוצה שיעבור, שיתחיל כבר השבוע. כי כשכבר שרים בגלגל"צ  "כמעט סופשבוע", את מרגישה את זה בא.

את השואה הפרטית שלך.

השכורה מתרוקנת וכל אחת פורשת לעיר מגוריה. במקרים נחמדים שכאלה, הן נשארות שבת ומאפשרות לך חברה.

לפעמים כבר בחמישי בלילה את מרגישה את הבדידות הזאת ששוב מתהווה. את "הסופשבוע רגוע" המאוד רגוע ומאוד שקט.

וכבר נמאס לך להזמין את עצמך או להיות מוזמנת, את רוצה חיים משל עצמך.

השכורה התרוקנה- כל אחת לקצה ארץ אחרת. ורק לך כבר תקופה ארוכה אין קצה לברוח אליו, או אפילו רק לגשת.

הקצה היחיד שלך הוא המיטה בשכורה, כי כבר אין לך בית לחזור אליו, לא בתקופה האחרונה.

זה שונה כשבורחים מבחירה, אבל כשא"א לחזור, כי אין כבר למה, או כי לא רוצים אותך, זה מרגיש בעצם הכי נורא.

ושבת כבר לא תמיד במפה לבנה. עם סיר קטן של אוכל מתבשל וכל עיתוני הסופשבוע. את מפרידה בין ששת ימי המעשה לשאר ימות הבריאה. השבת שלך נעה בין הסלון למיטה עם בגד שבת יחיד ומיוחד- גופיה ובוקסר עם דובי בצד.

ולפעמים בַּלְבַד יש צמיחה ולפעמים הלבד הוא מתוך בחירה. אבל פעמים שהלבד מוכרח להיות, שהלבד מגיח במין כפייה כזאת.

אתה מרגיש בדידות חונקת ואתה רק רוצה לקום, ללכת.

ואת משתדלת לא לחשוב, אלא רק לעשות קרוא בלי כתוב. לישון כשנגמר מאותיות ריקות ולאכול בין לבין בהפסקות קצרות.

ואם כבר לחשוב, אז מחשבות עצובות, איך אבא מברך את כולם ואיך הייתי רוצה מהאוכל הטרי של אמא גם.

לפעמים את מוזמנת לפעמים מזמינה. ואת רואה משפחות, מברכות אחד את השניה.

ואת זוכה רק לברכה ממי שעוד לא עשה אותך משפחה. הוא מתקשר לפני שבת ומברך ברכה ארוכה.

והשבת יוצאת. ואין לך למהר להבדלת ימי הששת מיום המנוחה, כי במילא הריק ימשיך ,עד שצלצול טלפון יבהיל קצת את הרוגע. ויבדיל.

והן חוזרות כולן, מהקצה שלהן, מהבית, מהמשפחה.

ואת יודעת שהיה להן יחד, השבת. ואת שמחה בשבילן. אבל מרגיש לך מוחמץ.

הן מלאות חוויות ואת מלאה ב"ידיעות אחרונות". וזה עומד ביניכן, בלי שהן ירגישו. את מרגישה מין פער כזה.

מין חור שרק אפשר ליפול ממנו.

ואפילו הוא לא מבין את זה, כי יש לי את החופש מהמשפחה המעיקה. ולכי תסבירי שזה אחרת שהם פשוט כבר לא שם בשבילך.

ולאט לאט, החוויות שלהן מתעמעמות לך באוזן והן נעצמות. את מתרחקת מהן באיטיות שכזו.

מתקרבת לחדר שלך, למקום שהכי מבין לך, הכרית. את נשכבת עליה והיא היחידה שיכולה לספוג.

והיא נרטבת ולא אכפת לה. כל כולה. סופגת את כל העצבות הזאת.