מחשבות של בינתיים

מישהו כתב לי בתגובה:

"... אני חושב שמאוד תתקשי לשים את עצמך

 תחת אחת הכותרות המוכרות:

"דוס", "דתי לייט" וכל השטויות האלה,

את שייכת לחבורה האיכותית של

ה"לא מוגדרים",שזו הגדרה בפני עצמה..."

"איכותית"?!

מי אמר שכל המורכבים הם דווקא אותם האיכותיים..?

זה שאני לובשת 3/4 וחצאית ארוכה

(לא מאלה שמטאטאים, אל דאגה..),

ושאני נראית תמימה, צדיקה וחסודה..

הולכת לשיעורים טובים, שומרת נגיעה,

"ממעטת" שיחה עם ז(כ)רים..

לא אומר שלא בא לי לדפוק איזה כוֹסית (ניקדתי, למי שרק תהה) 

טובה באיזה בר נחמד,

להשתכר עד כלות.

ושכל מי שמכיר אותי,

 וכל מי שמעריך אותי יראה אותי..

למצוא איזה בחור חמווד, לבצע בו את זממי,

לרקוד לצלילים טובים עם קצב טוב, להתפרע..

לישון אצלו ולא לדפוק חשבון לשטיפות המח שעשו לי כל חיי..

שבא לי לדפוק מחשוף וביגוד

ולהפסיק ללבוש בגדי מתחסדת

ולהגיד כל מיני פסוקים באמצע שיחות מתפלצנות על ערכים..

אז מה אם אני בלבוש של מורכבת, זה לא עושה אותי איכותית יותר,

או מתחסדת..

ואני פונה אליך, מגיב יקר,

לכל בחורה דתיה,

תמימה ככל שתהיה, צדיקת יסוד עולם,

יש רצונות מזוויעים, בהתאם לחשיפתה אל אלה בחיים..

וכל דתיה היא מורכבת, ולא בהכרח איכותית..

מה איכותי בלרצות למזמז את החבר הכי טוב שלך?

מה איכותי בלרצות לפרוק עול, או לוותר על ערכים רק כי נוח לי, בא לי?

מה איכותי בלשנוא את כל מי שעושה מה

שהייתי מתה לעשות מלא פעמים ואנלא יכולה?

מה איכותי בלחשוב מחשבות תועבה וטומאה?

מה איכותי בלרצות לשבור את כל המוסכמות, גם הצבועות שבהם?

מה איכותי בלרצות ולא לעשות כלום עם זה? מה, למען ה', מה?

ולמה, תשאל? למה אנלא עושה את זה? 

כי בכל זאת,יקירי, יש בי אמונה..

ועברתי הרבה כדי שהיא לא תהיה מוכתבת ותהיה מבחירה.. והבנה..

וכי אני יודעת שמה שרבש"ע רוצה מאיתנו זה הכי בֵּסְט שיכול להיות,

כמה שזה קשה..

ואין לי שום ספקות על "הכיפה" שעל ראשי.. אני מאמינה בו במאת האחוזים..

רק מתקשה עם הדרך שלו במשחק החיים.

ודע לך, שיש כאלו שאין בם אפילו את זה ועושים את חייהם מִכתבה אחת גדולה..

כאלה אנחנו, ניזונים משטיפות מח של הורים, מורים, רבנים, מדריכים וחברים..

מגיל קטן מחנכים אותנו לדפוסים, לערכים.. ואנחנו שואבים..

יש אנשים שהחליטו שאין להם אלוהים, בחירה שלהם, מכבדת.

ויש כאלה שהחליטו דווקא שהוא איתם, אך בדרכם, בליבם..

אבל עד היום, הם סוחבים עימם פגיעות נפש, של כל תסכולי המצפון שלהם,

הדו שיח המיתולוגי בין היצר הטוב לרע בעת העבירה..

על חילול השבת הראשונה שלהם,

על המגע הראשון עם אישה/גבר מחוץ למוסד הנישואים,

על לבוש לא צנוע בפרהסיא,

על דיבור לא נקי ללא שטיפה עם אקונומיקה.. (מסירת שומנים, זה בטח עוזר..)

כאילו מה,

גַרְגָמֵל וחבריו ישבו עימך ועם חברתך במסעדה הכי נחשקת בעיר

אותה עת שתחליטו להתנשק ולהפסיק את מנהגיכם לשמור נגיעה?

נו באמת,

ובכל זאת חלקנו היו רוצים לעשות דברים.

אך מהפחד שהטמיעו בנו, ללא הגיון, ללא הסברים,

אנחנו נמנעים מלחיות כפי שאנחנו באמת רוצים..

ומלחשוב גם לפעמים..

כאלה אנחנו הדתיים לאומיים, מורכבים.

רואים הכל, חיים הכל, קרובים להכל, לפעמים גם עושים הכל,

אבל בעצם אנחנו דתיים, מאמינים,כיפה לראשנו, צדיקים. הולכים בתורת ה',

עושים את כל המצוות..

כמה מורכבים אנחנו, אהה?!

וכמה "אכותיים"..

אם תשאלו אותי,

סתם חבורת צבועים, כלומניקים.. זה מה שאנחנו.

ואני?

אני בתוכה..

(מצאתי לי למה להשתייך..)

אבל דבר אחד אנלא מבינה, ובעצם אולי זאת אותה נקודה.

למה אנחנו כל הזמן חוזרים בחזרה?

עושים את אותם שגיאות, חוזרים על טעויות, מתקרבים למה שרע..

למה?

הספקתי הרבה.

הסתפרתי קצר, עשיתי גוונים.

ועבדתי 14 שעות כל יום בפרוייקט בגני התערוכה.

הכל התחיל מאז, בעצם.

עבדתי שעות ללא הפסקה.

לא היתה הרבה עבודה..

אבל ברזומה שלי רשום "נכונות לעבודה מאומצת..."

נכונות היתה, עבודה לא.

לא נורא, העיקר שמשכורת נכנסת וכסף לשכירות ולמנוי בג'ים יהיה לי לשלם.

זה בעצם מה שחשוב..

כל ערב כשסיימתי לעבוד. יצאתי את הביתן בְּגָנֵי

(*אין לי מושג כמה אשתמש בזה, אבל זהו קיצור של גני התערוכה)

ושמעתי צרחות איכותיות בהכנסי לרכב.

אוֹחְ..  צרחות אלו היו צרחות של הנאה מזוכיסטית כ"כ מְגָרַה..

צרחות קצרות, ארוכות, עם ליווי ובלעדיו. צרחות מכל מיני גבהים..

כאלה הנשמעות ממרחק וכאלה המרגישות קרוב כ"כ..

אוח.. כמה היה בא לצרוח!!

צרחות של לונה פארק.. מכירים?! (או כמו שאחייני היקר אומר: נוּנָה פארק)

אלו היו צרחות של נונה פארק..

הסתכלתי אל מרומי מסלול האָנַקוֹנְדָה ותהיתי לעצמי

מתי היתה הפעם האחרונה שנתתי לעצמי להרגיש ילדה.

אמרתי לבחורה שנסעה איתי ברכב..

שאחרי היום האחרון בעבודה הזאת,

אנחנו נכנסות למקום הזה שכולו מזוכיזם

ונהנות..

כמובן שנעניתי בשלילה מגחגכת..

עם מבט של "מה נסגר איתך, עוד לא התבגרת?!"

ואני,

רגילה לחוש נלעגת,

חשתי בצורך קיומי..

לעשות את ציוויון רגשותיי

ולהגיע עוד אתמול

למחוזות הזעקה האחרונה בת"א.

וכך היה.

השבוע העמוס שעות ונטול עבודה,

 [לפחות דפקתי פן ותלבושת פראית מחויטת..

אהה.. וכמובן, הוספתי לרזומה שלי מספר הצעות נישואין

ומספר פניות לבדיקת הסטטוס שלי (רווקה/נשואה) ואף קיבלתי מחטייאר

מבוגר מחמאה שאני בחורה חתיכה.. נו, שוין, לפחות זה..]

חלף עבר לו..

ואני, מנסה לדלות מכל מָכָּר אפשרי רצון לשחזור ילדות עם זיעה..

נאלצתי לבסוף לצאת דודה נחמדה.

משלא עלה בידיי להזיע ולצרוח עם בני גילי ולבצע חלום ילדות רגעי.

(כמה חבל שעוזי חיטמן איננו עוד,

פעמים הייתי משחזרת לעצמי נוסח מכתב שהייתי רוצה לכתוב לו..

"עוזי חיטמן שלום, יש לי חלום. אני רוצה להגיע ללונה פארק.."

ואז, המציאות מנכרת, נגדעת לה אפשרות השחזור,

בהזכרי שהוא איננו עימנו וכך חלומי לא יתגשם, לפחות לא דרכו..)

החלטתי לעשות מעשה.

התכתבתי עם אחייניתי בת ה12 בICQ (הנוער של היום.. ז"א הקטינים של היום..)

ועוררתי בה את הרצון.

כמובן שהיא תעשה בשבילי את שאר העבודה.

כעבור יום.

שיחת טלפון ב8 בבוקר

(חופש, אנשים.. חופש! למה אין חוק שיוצא נגד ילדים שמתקשרים בחופש לפני השעה 12?)

"אז היום הולכים ללונה פארק?

אבא ארגן לך אוטו ויש כבר כרטיסים מוזלים.

מתי את אוספת אותנו, לאכול ארוחת בוקר, או שנקנה כבר בדרך..?"

בעודי מנסה להשתחרר מסיוטי הלילה האחרון.. (חלמתי שאני מתחתנת!! אמאל'ה!!)

אני עונה לה שאשוב אליה עוד כמה דקות..

אחרי רבע שעה. עוד צלצול.. (היא יודעת מה היא רוצה.. והיא עושה את זה טוב)

"איזה חטיפים להביא, מה את אוהבת? אמא שואלת כמה כסף להשאיר לבזבוזים?"

הגבתי כבר. להתחמק זה כבר לא יעזור.

ירדתי מהמיטה..

(לאותו הרגע, לא שמתי לב שהיא באמת קצת גבוהה.. יום למחרת, כן..)

התחלתי את ההתארגנות שלי באיטיות.

במהלכה זכיתי לעוד מספר התייעצויות חשובות.

כמו איזה בַּנְדַנָה להביא ומה צבע התיק שיתאים לבגדים שלה..

דברים ברומו של עולם, חשוב מאוד.

בסוף יצאנו.

אל מחוז חפצי.

עד שמצאנו חניה. סיוט.

אבל בסוף נכנסנו.

כרטיס למקום הבלהות עולה בימינו 85 שקלים חדשים.

מה קרה, מלחמה?!

מזל שהשגנו כרטיסים מאיזה ועד של עובדי משהו.. (בטח איגוד המנקים דאג לעצמו..)

ב57 שקלים.. אחרת.. מה זה שווה. כל ההנאה יוצאת רק מלשלם את סכום הכניסה.

נראה לי שהם צריכים לשלם לנו שניכנס ולא ההיפך.

בונים מתקני בלהות. שכל יעודם, להפחיד.

במקרה היותר טוב, לגרום כאב ראש ובחילה

והכי טוב, אם משתדרגים, אז הקאה..

(מלא סימני פיצוץ נמצאים שם על הרצפה.. נו, כאלה של הקאה מעוצבת משהו..)

איזה אויר, איזו תחושה.

אוח.. עילאיות..

ריח זיעה של ילדים קטנים עולה באפי.

צעקות ומלא זאטוטים רצים מעבר לעבר..

   שלושה זאטוטים ואני בנונה פארק.

אוח.. איכות חיים.

מעין מזל הציף אותנו אותו היום. מעין..

תורות לא היו. אנשים גם הם פחות.

בימים כתיקונם, ז"א, בילדות העשוקה שלי.

ימים בהם לא הרביצו לי או ריתקו אותי לחדר.

היינו מגיעים, אחי הקטן ואני. מלווים במבוגר.

עומדים שעות בתורות, מחכים לעלות לפחות על שני מתקנים ביום לונה פארק שלם ומזיע.

היום, כנראה שיש עיסוקים יותר שווים. כמו להוריד שירים, לראות "האלופה"

(שדרך אגב, נהייתה הסדרה שלי בדיוק ביממה האחרונה),

להזמין כל מיני גימיקים דרך האינטרנט.

וכל מיני משחקי ICQ משותפים עם החבר מהמחשב בדלת ליד.

כך שהמזל במקרה הזה שיחק לטובתנו.

הגענו לכסאות המתעופפות.

שלושת המוסקטרים עומדים ראשונים בתור,

מחכים שהמתקן יסיים את הפעלתו ובונים לעצמם מקומות ישיבה.

כאשר המפעילה פותחת את השער הקטן,

הקטינה בין השלושה (בת 6.5) פרצה בבכי וכמעט תלשה לי ת'חולצה.

"לא רוצה, אני מפחדת.. לא רוצה, לא רוצה.."

הנה זה התחיל. הנאה כבר לא תהיה לי היום.

"אין בעיה",אמרתי.

"תחכי כאן, נעלה נעשה לך שלום וכשנרד נלך למתקן שתרצי."

"לא, לא רוצה.."

נשארתי.

אמר פעם מישהו חכם "לפעמים חלומות מתגשמים.." טוב, חכם הוא לא..

לכל אחד מהזאטוטים היתה אפשרות בחירת מתקן בתורו. עשינו סבב.

אני כמובן, לא הייתי בסבב.

כשהגיע תור הקטינה, היא בחרה במתקן הקרוי "ברייקדנס"

הגענו למתקן. על המתקן התנוסס שלט כללים שכזה.

למתקן הזה עולים רק מגיל 10.

והרי הזאטוטה עוד נמצאת בספרת האחדות..

כמובן שעם יוזמה ישראלית, המגודלת אמרה לקטינה:

"אם שואלים, את בת תשע וחצי".

הקטינה,(לא מאותה אמא..) דבקה במוסריות שרכשה.

"אבל אסור לשקר, למה שאני אגיד סתם?"

המגודלת הסבירה לה שככה זה אם היא רוצה לעלות.

בסוף היא עלתה.

מסכנה.

כך נהננו לנו בכמה מתקנים. אפילו זכיתי לעלות על מתקן הפילונים..

(היה רשום עד גיל 12.. אבל אני נחשבת ליווי מבוגר..)

ואז..

עוזי, תחזיק חזק שם למעלה, החלום שלי עמד מולי.

            האנקונדה!!

התחננתי בפני כל אחד מהזאטוטים שיעלו איתי, אך ללא הועיל.

עליתי. ברוווור!! לבדי!

ישבתי ליד בחור מתוק צעיר (אך לא שעיר..)

התרעתי בפניו שאם אמרו לו שנשים זה מכה,

אז עכשיו הוא הולך לשמוע חתיכת מכה..

הוא צחק. מסכן. היתה לו ברירה?!

"לפעמים חלומות מתגשמים.."

ואיך שירדתי מהמתקן, רועדת מפחד ומהתרגשות כאחד.

עושה שלום לאחייני המרוגשים "איך היה, איך היה?"

 ירדתי במדרגה שהחליטה להיות שם.

 ופתאום, כך סתם,

סובבתי את הרגל בתנועה לא רצונית ושמעתי "קְנָאאקְ" רצחני משם.

התיישבתי על ספסל קרוב. מתפתלת שתי דקות מכאבים איומים

בעוד הזאטוטים בוהים בי ושואלים כאחד

 "מה קרה, נו, איך היה, לא פחדת, למה את יושבת, כואב לך משהו???"

בספסל שלידי, אשה יושבת לה עם זאטוט משלה. הוא אומר לה "היא עלתה"

והיא, רואה בי התפתלות, שואלת "איך זה המתקן, מפחיד נורא?"

מהר מאוד אספתי את עצמי, גיבורה להפליא, ותוך צליעה המשכתי את חלומי.

כאילו כלום לא קרה..

עלינו על גמל שמתצפת על ת"א. עלינו על מגלשות מרטיבות ועוד מלא הפתעות.

כשברקע מתנגנות מנגינות מוכרות..

אפילו נשארנו, בגלל מיעוט התורות, באותו מתקן כמה וכמה חזרות..

בינתיים, התיישבנו לאכול.. (לא אוכל בריא.. הם לא אצל ההורים) ובהיתי ברגל הרועשת..

נפיחות עצומה בקעה מהנעל שלי.

פתאום, כך פתאום, התחלתי להרגיש " שְׁרֵק " בהתהוות.

המשכתי. מה אני עוד יכולה לעשות?!

57 ש"ח וחלום מתגשם לא קורים כל יום..

אז מה אם התווספה לזה נפיחות וצליעה..?!

כך עברו להם עוד מספר שעות.. ולאחר שראינו את אורות הלילה מנצנצים בנונה..

הרשנו לעצמנו להיות עייפים ולשוב הביתה..

בבית, (הייתי אצל ההורים) לא היתה לי אפשרות לסיים את היום ברגיעה.

הם הבחינו כבר בהכנסי בצליעה.

ראו את הנפיחות, שמו גיגית, מילאו בכל מיני והושיבו אותי בתוכה.

אח"כ כשרציתי לישון, הניחו לי ערמת כריות לרגליים.. לא נתנו לי לזוז..

בלילה, הכאבים לא נתנו מנוחה.. אז הייתי ערה..

קפצתי לבלוגים השכנים ועיינתי.. (הלפ- טופ צמוד אלי...)

הרבה עבר עליכם השבוע, יקיריי.

ועד שהצלחתי לעצום את עיניי. הבוקר הפציע.. 7:00 בבוקר..

אמא נכנסת ומכריחה אותי לקום לצילום..

מנסה לדוג לי עוד שעה של שינה..

אבא נכנס שאקום לצילום, לראות רופא.

שינה כבר לא תהיה לי..

אמא כבר סידרה אותי על הכסא-משרדי-מסתובב שבחדר

והורידה אותי לחניה איתו, עד לדלת של האוטו.

בוקר של כיף עם אבא בקופ"ח. עם ניירת וגישה לא נחמדה לנכים.

"לפעמים חלומות מתגשמים.."

סופו של בוקר קבע ברשמיות: נֵקַע.

הבאסה הנוספת שהתווספה, שאין לי אפשרות נהיגה בימים הקרובים.. רגל ימין.

ועל זה נאמר..

"לפעמים חלומות מתגשמים.."

עוזי חיטמן יקר שלום,

ברור לי שאם היית אתה מגשים לי ת'חלום..

הוא היה מתגשם חָלַק וכל זה לא היה קורה..

בדידות..

אחת הבלוגריות שכבר הזכרתי בפוסט קודם שלי,

דיברה על בדידות..

אני טוענת שיש בדידות גם כשהרבה סובבים אותנו,

אני טוענת שאין היום תחושה של ביחד, הקשבה, הבנה..

(מעטים האנשים שזוכים ליחד אמיתי)

אנחנו כל הזמן בודדים..

פעם כתב יוני, איש יקר:

"אני מרגיש כאילו אני עטוף עשן. בודד בתוך המון-אדם.

אם ישבתְ פעם בבר, בפינה חשוכה, כשמסביב עולים קולות רחוקים-רחוקים,

ובני אדם נעים סביב-סביב. לכאורה, הם על ידךְ. בקרבתךְ.

ובכל זאת אינךְ שייכת להם, אינךְ שייכת לשום אדם, את רחוקה מהם.

אם התנסית פעם בהרגשה כזו, תביני אולי לאיזו מציאות נקלעתי..

אני חי במציאות מסוימת, אבל מציאות זו אינה נוגעת לי.."

(יוני נתניהו)

"מציאות נפרדת" אמרו היהודים..

או אולי מציאות מדומה..?!

אז יקרה,

אל דאגה.

אם כבר נגעת בתקופה מדוּמָה,

אז היא תשוב שוב.

אל תשכחי שזאת תקופה.

וגם בבדידות, כתבתי לך, יש המון צמיחה.

הלוואי שהיינו פוגשים אדם שהיה מרוֹקן בנו את תחושת הבדידות.

אדם אחד.

(ואין הכוונה דווקא לזוגיות של ממש.. אלא חבר-אמת.)

"לו פגשתי אדם המבין את הכל,

בלי מילים ובלי חֶקֵר,

בלי וידוי ובלי שקר,

בלי לשאול.

אפרוש לפניו כמפה לבנה

את הלב והנפש,-

הזהב והרפשׁ

והוא יבין רב הבנה.

וכששדדתי הלב,

כשהכל הרקתי ומסרתי,

לא ארגיש צער וכאב,

אדע כי התעשׁרתי."

(חנה סנש העצומה, "חנה שלי")

"לפעמים חלומות מתגשמים.."