מחשבות של בינתיים

מתוך "מקימי"- ספרה של נועה ירון-דיין

ער"ה. היא מתקשרת לאחל לי שנה טובה. היא מאחלת שאזכה לזיווג ההגון שלי משורש הנשמה.

וכל מה שאני רוצה זה לאחל לה שתהיה נשמתה צרורה בחזרה ויהי זכרה ברוך, מבחינתי היא נפטרה.

והיא רק ממשיכה שאזכה להגיע לצדיק האמת ושלוואי שבעלי יזכה לאורות של רבנו.

ושרבנו מחכה לי, שאני רק צריכה לרצות והוא יקח אותי.

אז עניתי לה שכבר הכרתי את הצדיק שלי והוא באמת נורא מאמי והוא אפילו אמיתי ואין לו איזה ציון ברוסיה שכל שיכורי העולם נוסעים אליו לשם. אלא יש לו ציון פרטי שהוא רק בשבילי. והוא קרוב לבית שלי, אז ככה שהנסיעות לא יותר מידי יקרות. ושהוא חי ואנלא מדמיינת. ואני אעשה לו כבר סטיקר מגמגם מתישהוא גם.

וכשבעלי יהיה בעלי, הוא כבר יזכה לאורות ממני, אז רבנו יכול להפיץ במקומות אחרים ותגידי לו שלא יחכה לי, אני תפוסה כבר. וגם אם הייתי רוצה, לאן כבר הוא יקח אותי?!

אז התרחקתי ממנה ברגע שיכולתי ובאמת תקופה ארוכה שלא התקשרתי. במילא אני לא יכולה לבקר אותה כי בעלה בבית שומר עיניים ואם אפשר, הייתי קוראת לזה חובב גברים והילדים שלה לא צריכים להכיר אנשים לא צנועים. והיא גם גרה בתוך הסרט אימה של הסרטים הישנים. בגטו, איפה שכל המאה שערים. 

ואז הם כמעט קנו לי כרטיס לאומן, כי אני עוברת גלגולים ור' נחמן יעזור לי. וכל פעם שאני מזכירה שרע לי, או שריק לי פה בעולם ואני מרגישה מתה בין מתים. או לפחות כמו בשואה, מנסה לקום מתחת לכל הגופות שכבדים.

ואני זורקת משפט כזה לעולם, הזרבוב אומר לי שאני אומרת דברים שכבר אמרו פעם ושקוראים לזה ר' נחמן.

ושאני אומרת לו שהוא מדבר שטויות, הוא מביא לי את שיחות הר"ן ומראה לי שכמה שאני לא רוצה להודות, אני שייכת לאורות האלה שעד עכשיו נראו לי חשוכות.

ואני נוסעת בטרמפ והיא מספרת שעכשיו היא יוצאת להדריך עוד קבוצה ושר' נחמן ישמח אם אבוא גם. והיא משאירה לי תיקון הכללי ואת המספר שלה גם.

ולפני כיפור הם דופקים בדלת, כי היא שלחה אותם לפדיון כפרות ואני יודעת שיש לי על מה לכפר, אז אני מציעה לו לשתות.

והוא גם מזכיר את צדיק האמת ואני רציתי לשאול אותו אם בלי הזקן וכל הדברים האלה שמשתלשלים ליד הראש שלו, הוא גם קצת אנושי. אבל במקום זה רק אמרתי לו שזה לא אישי.

שיש לי את הצדיק שלי ושמספיק שהם כבר לקחו ושרפו אותה, הם לא צריכים גם אותי.

אני מעריצה את סקעת וכרגע זה מספיק אורות בשבילי.

אז הוא חייך אליי חיוך אמיתי. שליו כזה, מבין, לא אומר. שתק. שתק. שתק ובסוף אמר שכולם אומרים את זה וכולם מגיעים בסוף לשם.

וזה מוזר, כי הוא צדק. כולם בסוף נסעו לאומן וכולם בעצם כמהים לשם. רק אני עוד לא רוצה לנסוע לרוסיה, והשם נחמן לא עושה לי את זה גם.

והם עוצרים אותך בתחנה מרכזית, מבקשים שרק הפעם תעצרי להקשיב. ובסוף, אחרי כל כך הרבה זמן, את נכנעת ומשלמת במזומן.

ובסידור שהם נתנו לך מתנה, את קוראת מלא עוצמה.

ואז גם נעה ירון כותבת לך ספר ובלי שתדעי שהיא בכלל כתבה, הוא ישב לך על השולחן בשכורה.

ואת בוכה, כי היא כותבת על כל מה שלא הצלחת לכתוב. והיא מדברת על כל מה שכאב לך.

ובסוף את מגלה שגם היא ראתה את האור. ונמאס לך מכולם, ושילך כבר לעזאזל ר' נחמן. ותכבו כבר את האור, כי אני בכלל רוצה לישון.

ואני בוכה מהספר וקונה אותו מתנה למי שרק אפשר. ומתרחקת מר' נחמן כמה שרק מותר.

ואת יודעת שיש שם משהו ואת מפחדת להתקרב, אבל האמת רודפת אותי ואני לא רוצה להישאב.

אבל פתאום גם הרב שלי מזכיר חסידות ואמא מוכנה לנסוע עם אבא לאיזה שבוע התעוררות וכולם מדברים על הברסלב ההם.

ואני לא רוצה. אם זאת האמת, אני לא רוצה אותה. לא רוצה להיות חנוטה ושבעלי ישמור עיניים ויהיה שעיר נורא. לגור באיזה כלוב בתוך הגטו ולהשריץ ילדים שרק הרב יחליט מה השם שלהם ומה אתם עושים.

אני רוצה לחיות ואני רוצה אמת, אבל לא אמת מנותקת, לא אמת פורשת, לא אמת כזאת.

ואני יושבת לפני כיפור וקוראת את מה שהוא כתב לי:

"..כי אין מילה בלשוני.. הן ה'- ידעת כולה.. אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח? אם אסק שמים- שם אתה, ואציעה שאול- הנך.. חקרני אל ודע לבבי.. ונחני בדרך עולם" (תהילים קל"ט)

וכשהחזן אמר: "ויעבור ה' על פניו.." לחשתי לטאטע: "רק בעדינות את האמת הזאת, רק לאט. אם אתה רוצה אותי, תתעקש עלי. כי אני לא יכולה לבד".

אבל זו פעם ראשונה שאני רוצה שתתעקש, אבא. פעם ראשונה שאני ממש רוצה לחיות.