עם כרס מתפתחת ושיעמום גדל, אני מרימה את הרגל בכוחות אחרונים ומניחה אותה על זוגתה (שתחיה) שנחה בשקט על השולחן. בסלון. בשכורה.
פלוץ קטן הפיג את המתח ששרר בחדר. ואיפשר ללו"ז הבוקר להתחיל.
השעה היתה שעת בוקר מוקדמת. 11:45. ואני מבקשת לא לזלזל, יש אנשים שעבר עליהם לילה ארוך ומייגע, מרובה מאמץ ועמוס ידיעות.
דמי מור העזה לגנוב מולי יהלום יוקרתי, עופר שכטר קיבל מכות מאיזה סוטה ישראלי וילד קטן בשם אוגוסט ראש, ניצח איזה פילהרמונית לועזית במופע לחיפוש קרובים נואש.
המידע רץ למול עיניי. ועד לשעות המוקדמות של הבוקר, בעצם, עד לכתיבת שורות אלה ממש, עוד לא עיכלתי אותן.
בתחתית הגב, שם למטה, קצת יותר למטה, איפה שהחריץ נמצא. הרגשתי מועקה קטנה. שלחתי את ידי הנעימה לבדוק את המטרד. את הממצא שידי תפסה, קרבתי לאיזור פניי שם נגלה לעיניי אוצר- חפיסת שוקולד פתוחה. לקחתי את השניה- זוגתה, לתמיכה וביצעתי קריעת ים סוף בין המשבצות שבחפיסה.
החומיות שעברו בקיבתי, הרגישו צורך לצאת החוצה בהתראה מיידית. מה שהצריך את כל כולי, לזוז אט אט, איבר איבר אל עבר חדר האסלה שבקצה השני.
בכוחות משותפים, התארגָנו יחדיו, הפיצולים ואני, איבר עזר לרעהו ויישרנו קו. כל שנותר כעת הוא לעמוד ולהתחיל את הליכת 2 המטר המייגעת אל עבר היעד המבוקש.
האם הצליחה החבורה להגיע?
האם הצליחו החומיות לצאת לחופשי ולראות עולם?
כל זאת ועוד, בשורה הבאה.
דלת בית הכבוד נפתחה וכל האיברים הרלוונטיים עזרו במשימת ההתיישבות החדשה. קולות פיצוץ נשמעו, רעש נוזלים עידן את הסאונד וכולם היו שמחים ומאושרים.
בכבדות שאין תיאור לה, נסחבתי אל עבר המטבח להכנת אתגר חדש לקיבה המרוקנת. כמובן לאחר מקלחת הידיים שהעבירה נטְלַתי. ("אשר יצר את האדם בחכמה..")
תוך שעה קלה, שזה זמן קצר, בהחשב בעובדה ש"חצי חיים עברו, ואיפה הם, מחשב בזהירות, כמה עוד נשאר לבנאדם לחיות".
ארוחת הבוקר היתה מוכנה. קערת חלב עם דגני בוקר רטובים היתה מונחת על השיש המטונף בשאריות חלב ופרורי דגנים.
עכשיו הדרך לתנוחה הראשונית, זאת שאתם יכולים לגלגל אליה את הקטע למעלה ולחסוך ממני לכתוב עליה כמה מילים, היתה מחוייכת.
"ויש תקווה לאחריתך ושבו דגנים לגבולם"
על השולחן בסלון, כמו הונח לכבודי (סתומה, את היחידה שנמצאת בסלון בימים האחרונים) חבילת ניירות אסופים לעיון קל.
כל שעלי לעשות, בכדי להגיע ליעד היומי- מין מטרה כזאת, שלשמה קמים כל בוקר, הוא למצוא בערמת המיחזור הזו, טיפת משרה.
במתיחת יד קלה שלפתי את אחד הניירות העונה לשם "דרושים". כמה מפתיע. והתחלתי תרה אחרי מילה שתעניק לי תעסוקה לשגרה שתבוא.
התקשרתי לכל מילה עם מספר שהיתה. לרגע הייתי מוכנה להיות שדרנית באיזה רדיו אירוטי, או לפחות להיות כמו יוסי סיאס הישראלי הפיראטי.
חשבתי אפילו על דיווח בגלגל"צ: "רונה תזמנה 93 דק' מאיילון דרום לרכבת צפון" - רונה, קחי את עצמך בידיים וצאי יותר מוקדם מחר.
"תכלת תיזמנה 5 דק' ממודיעין לבית דגן". תכלת, השמיים הם הגבול, הא?
לרגע הייתי צריכה להיות קלדנית עיוורת, עם אנגלית מעולה (אבל האנגלית שלי נשמעת כמו ערפאת בגסיסה והראייה שלי 6/6 בלי עין הרע).
ניסיתי להיות גם זונה לשניה. לוהטת, אחד על אחד במלון יוקרתי ללא, אבל עם אופציה למשכורת שמנה.
היתה שם את המילה מדריכה ורק המחשבה שאנשים יודרכו אצלי, היתה נשמעת זוועה.
לרגע ניסיתי להעביר את יכולות המטבח והלישת בצק שלי, למעסה פרטית ב1000 ש"ח לשעה+ מגורים.
התקשרתי. הגבר שאל אם סאדו מתאים לי ואם אפשר לפנק את הלקוח מבחינתי. אמרתי תודה וניתקתי. אח"כ הרגשתי שפספסתי הזדמנות נדירה.
היתה אפשרות להיות סוכנת מכירות עם נייד+ רכב+ לפטופ+ בסיס +עמלות +מלון לינה לקורס ההכשרה.
מרוב פלוסים לא ראיתי את המינוס שהשיחה עשתה.
20 לשעה, 25 לשעה, 20+עמלות. היו שם רק אופציות זולות. ואני בחורה יקרה.
הנחתי את הניירות שישמשוני בטח למשחק חבילה שאכין מתישהו בתור רכזת הדרכה של איזה מתנ"ס מקומי.
וחזרתי לעשות את הדבר הכי טוב שעשיתי עד היום. לבהות, להנות מהשקט, כשהכרס לא משמיעה הפגנה, מהבריזה שהמאוורר מעניק כשהוא מניח את ליטופו הרגעי תוך סיבוב בכל השכורה.
לעשות גרעפס איכותי ולהפריח את השממה..
ולראות את סרוגים במרתון בפעם השנייה.
אוח, החופש הזה. מתי יבוא קיצו?
-כעבור שנה-
"גיברת, יש כרטיס מועדון?" (עם גבות כאלה שמצוירות בעיפרון..)
אבטלה נעימה!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
יַלִי