לפני שבועיים שנפרדת ממני..הייתי גמורה..לא יצאתי מהבית..לא דיברתי עם חברות שלי..הרחקתי את כל המשפחה שלי ממני..שלא נדבר על ידידים..לא רציתי כלום..רציתי אותך..רק אותך..רציתי שנחזור להיות רק אתה,ואני.
רציתי למות..לקחת את עצמי ולהתאבד,פשוט ככה..לא רציתי לחיות..חשבתי שלא שווה לי בכלל לחיות,בלעדיך.
יום אחרי יום הייתי נשברת מחדש,מהמילים הפוגעות שלך,גם אם לא בכוונה..מההדגשות הברורות שלך של "אני לא רוצה לחזור סיון!" וכל פעם הייתי כל כך בוכה מהמשפט הזה,והייתי מסתכלת במראה ואומרת לעצמי שאני פשוט הילדה הכי אפסית..הכי מגעילה שקיימת..שכלכך פגעתי בך שאתה אפילו לא יכול להסתכל עליי..
עברו שבועיים..ועכשיו שאני מסתכלת על זה..אני רואה שלא נפרדת בגלל זה, כי פעם כבר נפרדת בגלל זה (זה מה שאמרת לפחות,לא יודעת כבר) ואז חזרת אליי, והיינו עוד חודש יחד..עכשיו נפרדת מסיבה אחרת..לא יודעת מה היא..האמת?אני כבר לא חושבת שאני רוצה לדעת..
אולי בגלל שאני ילדה קטנה,אולי בגלל שאני גורמת לך לקנאות,יכולות להיות מיליון סיבות..לא משנה לי כלכך..אני את המרדף אחריך הפסקתי..קח את זה כ"את לא אוהבת אותי" קח את זה כ"תפסת עליי תחת" קח את זה איך שאתה רוצה..אני לא חושבת שמגיע לי לסבול כל כך בגלל מישהו..מצטערת..
ויודע מה? אם יש משהו שמעודד אותי בקטעים שעשיתי לך, שלמדתי..למדתי המון..ובכלל מהקשר הזה..כלכך הרבה לקחים..
אתמול, החלטת שאתה לא רוצה שנדבר יותר, הסכמתי..ואני לא מצטערת שהסכמתי..
דיברת מגעיל,קיללת,ירדת עליי..אבל כמה שאתה מתנהג יותר מגעיל,
ככה הכי יהיה קל לשכוח ולהמשיך לחיות, אולי אתה אפילו מתנהג ככה בכוונה..מי יודע..רק אתה..
אבל זהו.
ואולי אמא לא צדקה,כי לא חזרנו..אבל כבר מעכשיו אני יודעת שהיא צדקה שהיא אמרה שיהיה טוב..כי בקרוב יהיה,אני מרגישה..ושוב,גם אם זה יהיה בלעדיך..וגם אם זה אתך.
בשבועיים האלה:
לא התנשקנו כמעט,לא צחקנו באמת,לא הייתה לנו שיחה אחת טובה בטלפון,איבדת את השרשרת שלנו,הוא לא בכה לידי, אני התפרקתי לידו,התחבקנו,יצאנו לאכול,אכלנו סלט:],בכיתי בערך מיליון פעם,נסעתי אליו,הוא התעצבן,כתבתי לו 3 מכתבים,לא קיבלתי אפילו אחד,אכלנו פיצה יחד,שמענו מוזיקה,הוא היה שמח, אני זייפתי חיוכים.
אז אולי אחת ההבטחות שלנו לעולם לא תתגשם..להיות יחד לנצח...אולי כן..רק הגורל יגיד.
אופטימיות..רק קצת..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
mrs.potato