אני יודעת שאין הרבה מע"ב ופנטזיה, אבל מסע בזמן זה גם טוב, לא?
לעולם לא אשכח את הפעם בה ראיתיה.
זה קרה בשנת 1469, גילי היה אז 12, ולמזלי, בן אצילים הייתי. מלא גאווה וביטחון עצמי, כך ראתה היא אותי לראשונה.
היא הגיע בהבזק, מין אור ירוק בוהק שסנוור את ראיתי החוצה לשניות מספר, וכששבה עלי יכולת הצפייה, עיני פגשו בשערה השחור, הפרוע, ובעינה הקהות, הבולעות עולם שלם. פיה היה מלא ואדמדם, אפה קטן, עם בליטה קטנה עוד יותר באמצעו. בגדיה היו מחפירים: חצאיתה חשפה את ברכיה, חולצתה הראתה חלק מבשרה ליד גרונה, וכתפיחה היו חשופות לגמרי, מלבד שני פסי בד דקים.
"גברתי!" גערתי בה "מה מעשיך פה? אינך אמורה להיות ליד אדונך?" שאלתי בקול תקיף אך מנומס, מנסה לא להבריח אותה.
"אדוני? לאיזה שנה הגעתי? ומי נראה לך שאתה? מדבר ככה?" היא שאלה בכל תוקפני, ,תורת דיבור כה מוזרה, עד כי לכך לי רגעים מספר לפענח את מילותיה.
"השנה היא, כמובן, 1469." אמרתי, מנסה לשמור על קור-רוחי. "ואני הוא, כמובן, בן אדונך, יורש הכתר של חצי סקוטלנד במתורבתת. וזכותי המולדת, היא לדבר כיצד שעולה על דעתי." רטנתי לעברה, נשמע באוזני יותר כמו הילד המתוסכל שאכן הייתי.
"1469? באמת?! אתה מתקון להגיד לי ששעון המעבד העל-חללי-דו-זמני שמצאתי בחצר הגרוטאות עבד?!" היא נשמע כה נרגשת, לא רציתי להפריע לה בשאלות על מוסגים בלתי ברורים, כנראה לא שלתה היא בסקוטית טוב מספיק, חשבתי, אולי מוצאה מאירלנד?
"מהוא מוצאך?" שאלתי ישרות.
"2009" ענתה תשובה שלא תתקבל על הדעת, והתפוגגה באור ירוק, אך השאירה היא אחריה פיסת מתכת כחולה קטנה.
הרמתי את מתכת זו, ולחצתי על מיני כפתורים אשר עליה הודבקו. וברגע הבא, מצאתי את עצמי ב-1859. או כך לפחות הכריז לוח השנה מעל ראשי. הפחתי את המתכת בידי, ועל צידה האחר ראו עיני כתוב: "טנרוסבי, יצרני מכשרי זמן בין גלקטים, 20040"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
