הכתיבה משחררת

Wake Me Up Inside - Evanescence

אני מרגישה לא נוח בעור שלי, אני מרגישה שהאישיות שלי לא יוצאת כמו שהיא באמת, כי עובדה שאנשים כל הזמן מתבלבלים וחושבים שאני דבר אחר לגמרי ממה שאני. אני אחשוף את החיים שלי כדי שלאנשים יהיה מושג מה אני, אבל לא אהיה פגיעה לרגע. החיצוניות שלי מגעילה אותי, דברים שפעם אהבתי דוחים אותי עכשיו, האף הסולד, השפתיים הצרות, הרגליים המעוקמות, החזה חסר הצורה, השומן שבצידי הבטן ובירכיים והשיער הנורא, השומני והמדובלל.

האישיות שלי אפילו יותר, אני שמה לב איך אני יוצאת חסרת לב ורגש, איך אני יכולה להתפלא שאחרים פוגעים כשאני עושה דברים בלי לחשוב פעמיים? איך יכולתי לאבד ככה שליטה ולהגיד למישהו שאני אהיה חברה שלו כשאני שיכורה? איך יכולתי לנסוע ופשוט לא לתכנן כלום למחר? ואני כל הזמן נאבקת עם עצמי, הצד המשוגע והחייתי והצד הרגוע המתון והמחושב. איפה האמצע המזדיין?! אני מסתייגת מדברים שרציתי לפני רגע.

אני רוצה לפרוץ דרך זה ולשנות הכל בי כדי להפסיק לחיות עם אותו אדם באותו גוף. לקצר את השיער, לגמרי, שיסתיר קצת את הפנים ויתפרע איך שהוא רוצה, לרזות ככה שיראו לי את עצמות האגן, לא אכפת לי איך זה יראה, רק שיראו את העצמות האלה כי אני מרגישה שזה מה שהופך אותי לאישה, לא החור הזה שיש לי בין הרגליים. למצוא מישהי, נמאס לי מבחורים, הם עושים לי רק רע ואני כל כך נגעלת מהם בזמן האחרון, אני לא יכולה לדמיין את עצמי אפילו מחזיקה יד עם בחור. לעזאזל! הם מסריחים, מחוספסים וחושבים רק על הזין שלהם! אני רוצה מישהי שתעניין אותי, שלא תגיד לי מה שאני רוצה לשמוע! כי נמאס לי מבנים מטומטמים שפשוט אומרים את כל הרגשות שלהם! זה עושה לי בחילה כשמישהו אומר לי שאני יפה ושהוא מחבב אותי, או שהוא עושה משהו מעצבן כמו ללטף לי את היד כשהוא חושב שהוא אוהב אותי או נושך את השפה כשהוא חושב שאני יפה-תהיו גברים ותפסיקו עם המנהגים הנשיים האלה!

אני רוצה להיות ילדה, לחזור לתקופה שבה לא הייתה לי תחושת הבושה הקטנה שהסתובבתי עם המשפחה שלי במקומות שאני אלולה להתקל באנשים שאני מכירה, לחזור לתקופה שבה יכולתי להדלק על מישהו יומיים אחר כך על מישהו אחר ולהרגיש את הלב שלי פועם, לתקופה שבה הייתי עושה עשרים דברים שונים ביום, לתקופה שבה לא הבנתי את הטעויות שלי, לתקופה שבה לא הייתי מכינה שיעורי בית, הייתי מעתיקה אותם בבוקר פשוט כי לא היה לי אכפת שיכעסו עלי או יצלצלו להורים, לתקופה שבה האמנתי- שההורים שלי יגנו עלי מהכל.

כל החדר שלי הפוך, אני חיה בבלאגן שבתוכי מזיזה פה ושם תחתונים, מסדרת ספר או שניים. הכל כל כך מחושב שזה מטריף אותי! עוד מעט אנחנו חוזרים למוסד המוזר הזה לאותה שיגרה מוצצת הרגש, בלי שנשים לב שוב יהיה חופש שבעצם לא יהיה אף פעם חופשי כי בקרוב שוב נחזור לאותה  שיגרה, וכך חוזר חלילה! עד שמעבירים אותנו לשיגרה חדשה, רק במדים. ומשם לאן? למטה... ולמה? כי המוטיבציה שלי התפוררה והפכה לשאיפות של אחרים. כי אני מרגישה ששום דבר שאני עושה לא שווה את זה, כולם מסביבי גורמים לי להגיש שאני לא משקיע מספיק, שאני תלמידה ממוצעת, שאני חברה גרועה, אחות רעה, שאני בת מאכזבת, ואני לא מדברת בכלל על בת זוג. אבל הכי, אני מרגישה שאני בחיים, לא משנה מה, לא אהיה מה שאני רוצה להיות. ואיך אני אמורה? כשהמשפחה שלי אומרת לי שהם לא חושבים שאני יכולה להיות שחקנית ולא בטוחים שאני רוצה את זה מספיק כי זה כל כך קשה להכנס לתעשיה. שהחברים הכי טובים שלי זוכים למירב הפירגון שאני יכולה לפגין וקשה לי לתת מחמאות, לא כי אנשים לא מוכשרים, פשוט כי זה כל כך מגעיל אותי שאנשים משתפכים ואני משתדלת לא להיות כזאת בעצמי. ואני מאמינה שאתם בפנים תומכים בי, אבל מתי בפעם האחרונה אמרתם לי :" אני מאמינה שאת יכולה לעשות את זה". וכשהמורה שלי שמה עלי זין לא היה לכן יותר מידי מה להגיד.

כל הבילויים האלה ריקניים, אני לא צוחקת ואני לא אומרת מה שאני חושבת, אני רק חולמת על תוכניות בריחה ורואה את עצמי גומרת בתחתית.

DanDan שמישהו יציל אותי מהשיממון שאני לאט הופכת ומתפוררת להיות