הכתיבה משחררת

Marion Raven - Here I Am

חשבתי היום כל כך הרבה פעמים על הפוסט שאכתוב. עם כל שיר ששמעתי הנוסח השתנה. פעם אחת חשבתי שאני מחלימה, באחרת חשבתי שאם היא אוהבת אותך, יותר משיכולתי אני, אז עדיף כך.

עכשיו אני פשוט מתפרקת. אני לא יודעת עם זה הזיכרון הכל כך כואב המצורף לשיר הזה, או המילים והאקורדים שצורבים אבל משהו מוציא ממני צרחה בלתי נשלטת... הגוף שלי זז, אני רואה את החזה שלי עולה ואני מרגישה משהו חולף בי אבל אני ריקה! אני מנסה לנשום ולעלות למעלה כל כך מנסה, אני מרגישה כאילו אני נמשכת למטה על ידי כל המחשבות והזכרונות. אני מרגישה חלולה, מלאה במועקה אוורירית והכל מעורפל חוץ מהעיניים הנוראיות שלך!

אני בוכה כשאת לא מבינה אותי. אני בוכה כי אני מתוסכלת וכועסת על עצמי. לפעמים אני מרגישה כאילו אנחנו לא דוברות אותה שפה, המילים שלי בעיברית אבל המשמעות שונה כל כך. אני מרגישה שכל מילה שלי רק מרחיקה אותך ממני כשאני רואה את המבט שאת נותנת לי, חביב, חברי שכזה. אני מרגישה שבכל מילה יש בך קצת הקלה, שאת לא איתי, שאת כבר לא מנסה לפענח הכל. אני בוכה כי אני לא יודעת מה לעשות, אין לי שום כיוון, אני מרגישה אילמת איתך, אני יכולה לצרוח עד שאתמוטט ואת לא תביני, לא תשמעי. אני בוכה כי אני מנסה לגרום לך לראות אותי אחרת, להסתכל בי במבט שונה. לראות בי את כל מה את יודעת שנמצא...

רק בפזמון הרועש אני יכולה באמת לבכות, רק אז אני לא צריכה לדאוג שישמעו אותי. אני כל כך עייפה, מותשת ומתפוררת... אין לי כוח להסתיר דברים, אני שונאת את זה שההורים שלי בטוחים שאני כועסת עליהם כשהלב שלי נשבר. נמאס לי לשמוע אנשים מדברים על זה מאחורי הגב. כואב לי לראות אותך, את הסימן שהיא השאירה על הצוואר שלך שמזכיר לי גם אם היא לא כאן עכשיו היא תמיד כאן. ואני שונאת את זה שכל פעם שאת מחבקת אותי אני נקרעת לשניים בגלל הריח שלך שעוד אופף אותי כמה שניות אחרי.

לא זכרתי את זה כל כך כואב, לא זכרתי שזה מרגיש כאילו חוצים אותך בבת אחת, האוויר נעלם, הקרקע נשמטת, אתה שוקע, אתה מרגיש משהו בפנים מתנפץ וההד של השבר מחלחל לכל מקום עד שפשוט אי אפשר לברוח ואתה מעדיף להתמודד, לעמוד ולספוג את המכה ישר לפנים. כמו לקפוץ למים שטוח לגמרי, ולחטוף את המכה החזקה של שטח הפנים.

אני מרגישה לבד, אנשים חולפים מולי, לידי, אני מרגישה לבד, לבד מולך, או יותר גרוע, מול עצמי... אני מרגישה משוגעת, משוגעת שמאבדת שליטה שיכולה רק לצפות בעצמה מרחוק, קפואה וחיוורת לא חושבת לא בהיגיון ולא בכלל. משוגעת.

אני מרגישה עירומה.

לא יודעת אם אני רוצה אותך, אם זה מה שאני רוצה -לא יכולה לקבל- רוצה. לפעמים אני תוהה אם אני מסוגלת להיות באמת קרובה למישהו שגרם לי כל כך הרבה כאב, את... מישל... אני רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, למה זה יותר מידי?

ואולי זה כל כך כואב כי אני מרגישה אבודה, כי יחד עם כל מה שקורה איתך אני חושבת שאני לסבית, לגמרי, לא אמצע לא חלק, אני חושבת... לא הרגשתי לבחור כל כך עמוק והלכתי כל כך רחוק. לא כאבתי על בחור כל כך. אני לא מפחדת, לא אכפת לי שידעו, לא אכפת לי שיגידו מה שגורם להם להרגיש טוב עם עצמם, אני רק רוצה שקט, בבקשה, שקט.

Atomic winter in my soul

DanDan מי אני? מי את? מה אני רוצה..?