הכתיבה משחררת

Take Your Sweet Time

אני כל כך מתגעגעת לזה. זה כל כך תמים וזה כל כך פתאטי שזה צעיר. זה כל כך ילדות.

בכל תקופה בחיים שלי, אני מרגישה גדולה, אני מרגישה כלואה במצב בוגר שאני בכלל לא מעוניינת בו, וכל תקופה שעוברת ואני מסתכלת עליה אחורה אני רואה כמה קטנה הייתי, ילדותית וטיפשית. אני לא יודעת אם זה אומר שמזמן לזמן החיים שלי רק מסתבכים או שאני מחליטה לסבול בכל הזדמנות אפשרית, כנראה שגם וגם.

והאמת היא שאני מתגעגעת לזה...

לשבת לבד, לראות סרטים עם אבא שלי, להסתכל על אמא שלי אופה בשעות הקטנות של הלילה, לצחוק משטויות, להתלהב משטויות, להעריץ הערצה עיוורת, לשחק עם מישל, לדגדג את מעיין לחטוף בובת בוב ספוג לראש ולהתגלגל מצחוק לרצפה.

אני רוצה לשבת עם מעיין, כל היום בתוך שמיכה, רק לצחוק, רק לחייך אפילו אם זה בכוח. לראות סרטונים ישנים, סרטים שאנחנו אוהבות, לשיר בקולי קולות את כל הזיופים. להיות מסריחות ומלוכלכות במרשמלו ובוץ ומאופרות בכל שטות שיש בתיקי האיפור של האימהות שלנו.

בלי סיגריות, בלי לדבר על זיונים, שתיה, על מבחן או ביטול של טיול שנתי, על מגמה, מקצוע לחיים, על אימהות או חיי משפחה הרוסים.

להיות ילדה קטנה שלא יודעת מה נמצא שם בעולם, שחושבת רק על היום לא הלילה.

געגוע זה הרגש הכי קשה. בגידה, כאב  לב, על אלה אפשר להתגבר- עם הזמן, אבל אפשר. געגוע זה רגש שתמיד מכנן בך.