הכתיבה משחררת

לא חשבתי שאני עוד אבכה.

לא תארתי שיש עוד משהו שיכול לקראת לי עכשיו.

לא העלתי על דעתי שבתוך כל הרגשות הכל כך מרגשים האלה זה יוכל להציף אותי שוב.

האם יכול להיות שזה רק מרחק? האם יכול להיות שלא משנה מה אני יעשה זה יהיה אותו הסיפור? האם יכול להיות שאם אני אראה אותך שוב אני ארגיש את הצורך לברוח?

לא ראיתי שזה עדיין קיים.

לא הרהרתי  בך אפילו, לא ברמה כמו פעם.

לא זכרתי כמה כאב זה מביא, כמה הדבר המסויים הזה צובט, כשהוא מכיל את כל מה שאני לא מסוגלת להתמודד איתו.

אני יציבה יותר, אני יודעת כי רק דמעה אחת ירדה, זלגה לאיטה במורד לחי חלקה. כי אני לא מרשה לעצמי לחזור על כך בראשי. ובכל זאת, חזקה או לא, עדיין מתמוססת, עשוייה מסוכר תחת הגשם הזועף.

אבל איך זה קורה תסבירו לי?! בבקשה... הראש לי לא מוכן לקבל קיום ללא סיבה ואת הקיום של זה, את זה אני לא מבינה. אני מרגישה שמישהו שפך דלי על האש שבערה לפני רגעים ספורים והשאיר אותה לגחלים לוחשות. אני רוצה בזה, אני רוצה בזה אחרת לא הייתי מקריבה, מקריבה משהו שלא ניתן למצוא לעיתים קרובות אבל זה פשוט, ערער אותי. לא הדבר עצמו, אלא הרגשות שהוא סחף איתו.

עריכה:

למי מצלצלים לבכות בשעה כזאת? והאם לבכות?

DanDan כאב הוא משהו שאני לא מסוגלת לפענח, לא לפחות את הנוסחא להפסקתו.