הכתיבה משחררת

אך פעם לא באמת דיברנו על זה. מאז מה שהיה עם ההורים שלך והתוודעתי לחלק הזה בילדות שלך ובאופי שלהם נהייתי יותר סקרנית וכמובן רגועה יותר בקשר ליציאה שלי מהארון (אם תהיה כזאת).

היום פשוט דיברת על זה, פשוט, פשוט ככה.

באתי לבקר אותך בעבודה, באוניברסיטה, הקשבתי קצת לשיעור שלך והיה די נחמד לראות את אבא שלי עומד ומדבר ואיך מאה איש יושבים מקשיבים ומסכמים. אחרי השיעור ישבנו לאכול בקפיטריה. מדיבור לדיבור על הביקור אצלם היום בערב ומדיבור לדיבור על העבודה שלך הגענו לדבר עליהם, ההורים שלך, אני לא ממש זוכרת או מבינה איך הגענו ספציפית לנושאים הלאה אבל הגענו.

אני לא מבינה למה אבל אתה חושב שהם הורים טובים, יחסית, הכל יחסי בחיים, שהם גאים בך. שבשבילם תרבות זה ערך מהגבוה שבגבוהים, וזה שאתה מרצה באוניברסיטה זה כמו שהורה תמיד חולם שהילד שלו יהיה רופא או עורך דין. מאז שהוחלט, או נודע שספרות יהיה מקצוע בשבילך הם תמכו עד הסוף. אמרת גם שאתה אומנם מיידע אותם על דברים ומדבר איתם זה ברור שהם לא משתפים באותה מידה, להם זה הרבה יותר קשה.

הכי הדהים אותי שדיברת על הילדות, שדיברת על אבא שלך בילדות. זה התחיל בזה שאמרת שאבא שלך כל כך התעצבן כשקנית בושם מדמי הכיס שלך ועבר לזה שאמרת שהוא התעצבן מכל דבר "הומואי" שהוצאת עליו את הכסף שלך. דיברת על מקרה מסוים שקנית מכנס בורדו והוא פשוט התפוצץ, "איזה ריב זה היה".

התרגשתי, עד עמקי נשמתי, שמחתי כל כך לשמוע אותך מדבר איתי על זה ואפילו לא עוצר את עצמך או ממעיט במילים. אני יודעת שאתה אוהב לשמוע את עצמך מדבר ושאתה עצמך נהנה לדבר אבל זה היה משהו אחר. אני יודעת שאתה אוהב אותי, אני יודעת שאני הדבר הכי חשוב לך בחיים, אני יודעת, אני הילדה היחידה שלך. אבל בכל זאת אתה לא באמת מתעניין בחיים שלי, הוכחת את זה פעמים רבות ולכן גם אם אנחנו מכירים אחד את השניה אנחנו לא באמת מדברים על החיים האישיים, לא שלי לפחות ולא על הילדות שלך.

אז אני שמחה שדיברנו, שדיברת.

DanDan אני הילדה היחידה שלך=]