הכתיבה משחררת

מבולבלת מבולבלת. - מטומטמת מטומטמת. - נושמת נושמת.

אני שמחה שלחייל "שלי" יש חברה והוא דיבר איתי כמו ידידה.

אני שמחה שהאמריקאי זרק את הסתומה ומיד בא לדבר איתי.

אני שמחה במקום כלשהו שלא נהיה ביחד שאני לא מסכנת בשום צורה את הקשר עם גלעד.

אני שמחה שיש לך חבר, שאת מנסה להאמין באהבה.

אני שמחה שהן לא באמת חזרו.

אני שמחה שיש לי פסיכולוגית.

אני שמחה שאבא שלי מתחיל לדבר איתי.

אני שמחה שההפקה מתקרבת.

אני שמחה, אני שמחה, אני שמחה, אני שמחה, אבל אני לא מאושרת והרצון להיות מאושרת מאמלל אותי. הרצון וחוסר היכולת ליתר דיוק. כי אני לא מבינה מה אני מחפשת, אני מגיעה למקום אחד לא מבינה מה אני עושה בו או למה רציתי להגיע אליו ומתחילה לרדוף אחרי דבר אחר. ריק. ריק לי בחדר, ריק לי באוטובוס, ריק. לא בודד, ריק. אני לא מצליחה לסדר מחשבות ותשוקות ורצונות וצרכים והכל יכול להשתייך ליותר מידי קטגוריות ומבלבל ומתבלבל.

שוב גורמים לי להרגיש חסרת אונים, טיפשה, מסובכת. כן אני מסובכת אבל, התחושה הזאת, שאני כל כך מתקשה לתאר, כשלא מבינים אותי. אני מדברת ומרגישה כאילו רואים אותי דרך קיר זכוכית, כאילו אני אילמת, או דוברת שפה אחרת וזה בלתי נסבל. למה זה לא ברור?

למה את לא מבינה שזה מתסכל, שזה קשה, שאני מרגישה כלכך מבולבלת, מבולבלת.

-כי אני אוהבת אבל לא. נמאס לי ממך אבל לא. אני רוצה אותך אבל לא. אני לא כמוך, כשפוגעים בי פוגעים בי עמוק ואני לא יכולה לסלוח ולשכוח כל כך מהר. כל כך הכאבת לי שאני לא יודעת באמת ובתמים אם הייתי מוכנה להיות איתך שוב אם זה היה עולה. זה טוב מצד אחד כי אם אני גם ככה לא אהיה איתך אז מה הטעם, אני אומרת לעצמי, לרדוף אחריך. מצד שני אני לא יכולה להתעלם מהקנאה והתשוקה ואולי זה בכלל לא אהבה...?!

למה אתה לא מבין שזה מכעיס, שזה פוגע, שאני מרגישה מטומטמת, מטומטמת.

-בתור ידידים זה לא עובד, זה לא מחזיק. אתה לא באמת פוגע בי הרבה פעמים שאתה חושב שאתה כן, אבל אתה לא מאמין לי שאני חזקה מספיק כדי לא להפגע מהשטויות האלה וזה כן מפריע לי. מתי לעזאזל היינו רק ידידים? בלי סטוץ או כוונה לאחד? בלי רגשות פה ושם? זה המקרה הקלאסי שלי; מעוניינת כשלא מעוניינים בי וכשהמצב משתנה ומסתובב זה כבר לא מעניין אותי. אז מה שלא נהיה ידידים בכלל? ככה לוותר? לא יודעת! זה שווה בכלל...?!

אני מנסה לנשום נשימות עמוקות, אני מנסה להסתכל על זה מרחוק שוב ושוב אבל זה רק נהיה מטושטש יותר. אין מה לעשות חוץ מלעצום עיניים ולחקות שזה יעבור, אני לא מצליחה להתמודד עם כל זה.ברגעים אלה- שונאת להיות מתבגרת. מתי יגיע הזמן שאני לא אתרגש מכל שטות, שאני לא אקפוץ ואעשה שמיניות באוויר, שההורמונים שלי לא יתחרפנו? גם כשאני עוצמת עיניים אני צריכה להיות מוכנה לדבר הבא...

א.ק.

אני צריכה לדבר עם מישהו, מישהו אובייקטיבי, מישהו שלא מכיר אותי עד הסוף שתהיה לו דעה שתעזור לי לעשות קצת סדר..

DanDan לא הייתי צריכה להבריז היום מאנגלית