הכתיבה משחררת

John Mayer - Half of My Heart

מוזר. אני מסתכלת על הכל בעיניי זחוחית. שקוף, מנצנץ באור הערפל. רוח נושבת בחוזקה והעננים משתוללים במעגלי סערה, אני יכולה להישבע שכל העצים עומדים להשבר תחת כוחה של הרוח ובכל זאת אני לא שומעת כלום, אפילו לא רשרוש עלים. ועל רצפת אספלט אני עומדת, כמו בתוך בועה בלתי ניראת. לא דופקת, לא נאבקת, לא צועקת, עומדת מביטה למעלה. בשמלה מעוטרת ורדים וגולגלות, מבט חוץ מבט פנים לך תדע איפה אני...

זה מרגיש כמו יקום מקביל. יקום שבו יש לנו עוד הזדמנות, שאנחנו אותם אנשים מאז, הזמן לא עבר; השיער שלי עדיין טבעי ולך אין עגיל, אני אוהבת רוק כבד ואתה לובש את המכנס הבהיר, אני מציקה לך ללא הרף ואתה בעצם נהנה מזה. וזה מוזר לחשוב על זה, אני מרגישה סוג של מבוכה להודות בזה, אני מרגישה את עצמי קטנה חזרה לגוף של ילדה, שמחייכת כל בוקר וקופצת על המיטה. אני מתגעגעת לזה... לפשטות, וברור לי שהיא לא תחזור אבל הרגשתי את הצמרמורת הקטנה ואת ההתרגשות הילדותית הזאת שהייתה לי, האושר והאהבה הכל כך תמימה הזאת. בלי לדעת על שטויות...

ואתה לא הכי חכם, אתה יודע, אבל היו לך את הרגעים האלה,המשפטים שידעתי שלא שלפת משום ספר, שידעתי שאתה מרגיש ומאמין בהם, שגרמו לי להחסיר פעימה. ובלי לשים לב העברתי כמה שעות ברפרוף על ההסטוריה שלנו...

אני רוצה אבל מתה מפחד, ויש משהו קטן שעוצר אותי... אבל מאיפה לי לדעת מה יקרה מחר? אז אני משאירה הכל פתוח, כי אם תעשה לי טוב זה כל מה שחשוב לא...? אני משתוקקת לשחזר את הרומן המתוק שהיה לנו אבל אני מכינה את עצמי, בלי  ציפיות=X

DanDan האם זאת הזדמנות שניה?

=]!One, two, three, four, I declare... well... WAR

השיחה היום עשתה לי כל כך טוב. היא גרמה לי להרגיש פשוט טוב. אולי אני צריכה להיות קצת מודאגת שהשמחה שלי ניזונה מסבל ולכלוך של אחרים אבל בנינו? אני קצת שמה זין כרגע... אני לא היחידה, אני לא היחידה שנמאס לה ממך! שלא רוצה לראות או לשמוע אותך יותר! אני לא היחידה שחושבת שאת נותנת לסביבה להרוס אותך. אני מתארת לעצמי שאת לא קוראת את זה וגם אם כן... זה בטח גורם לך לחשוב "היא  לא מפסיקה לחשוב עלי, להתעסק בי" אבל לא, אלה פשוט דברים שהיו אצלי יותר מידי זמן, שמתתי לצרוח.

מותק, לא שמעת? לכלוך תמיד צף למעלה. וחבל לי שפגעת בה כי אני אוהבת אותה וזה לא מגיע לה ומצד שני, אני לא יכולה להסתיר את החיוך, שאנשים רואים מה שאני רואה. כי לפני שהיא הגיעה הכל היה טוב וכשהיא הופיעה? כאילו היחסים של כולם התפרקו. ולכל אחד היה מה להוסיף, כל אחד מנה עוד ועוד פגמים שיש בך. מנצלת את האהבה שלך, איך את לא רואה? כל כך מפחדת שלא תעזוב. וההילה הזאת, של קדושה מעונה, שהחיים שלך קשים... אני לא מזלזלת בחוויות קשות בטח שלא כאחת שעברה כמה כאלה, אבל את מנצלת אותן לרחמים עצמיים וצומי, את זה- אני לא מכבדת. כמו שהיא אומרת:" מתחת לכל הזיבולי שכל האלה היא בן אדם די משעמם..." (מילות חכמה).

כן, כואב לי לראות אותך, להסתכל לך בעיניים, כי אני עדיין מצטערת על איך זה נגמר, אבל לא על איך שזה התחיל... פתאום היא הזכירה לי שזה התחיל כבדיחה! הרגשתי קצת יותר טוב... את לא תביני...

אני חייה, אני פתאום מרגישה משהו שלא הרגשתי הרבה זמן... שייכת. פתאום שם בהפסקות, בין שיעור לשיעור, בזמן לעזור כוחות, כשאנחנו מתקבצים לסיגרייה, להירגע, אני מרגישה שייכת. קבוצה קטנה כזאת, שכיף לי, שיש על מה לדבר, תמיד אני נרגעת, יש ממי לבקש חיבוק. (אני מתה שהוא יתאהב בי, רק כדי לעשות לך את המוות!)

DanDan כל כך יפה מבחוץ אבל מכוערת מבפנים

אני מקווה שזה עושה לך קצת בחילה, שכשאת רואה אותי נהיה לך לא נעים, שאת מרגישה רע. ובצדק, הרי שיקרת ושיקרת כאילו אין מחר, כאילו אין לזה השלכות. וזה נחמד לשקר, להעמיד פנים, אני אכן מודה שהפיתוי להיות מישהו שאת לא, הוא מאוד גדול. בדיוק בשביל לעמוד בפיתוי הזה אני משחקת בתיאטרון - לא באנשים. אני רק קמה לתחייה בערב, או על הבמה, ואת בטח ממשיכה להעמיד פנים, זאת ממש עבודה, לא נמאס? לא מעייף? לצרוך את כל תשומת הלב הזאת...

אני באמת מקווה שכשאת מסתכלת עלי זה עושה לך רע, שאת נזכרת בכל הדברים האלה שצובטים את הלב. זכותי לכעוס כמו שאת לא מתארת לעצמך, כי הרי אף פעם לא טרחת לשמוע את הצד שלי, זכותי לצרוח ולהכות בכל כוחי אבל אני לא אעשה את זה -עד כמה שהייתי רוצה להוריד לך את הראש לפעמים-. היא הבינה כמה אני כועסת, היא הבינה כמה כאב יש בי והיא הבינה למה, היא אפילו התנצלה, בשל כך אני לא נוטרת טינה, לעומת זאת את... 

ואת לא באמת יודעת מה עשית לי, ואני ממש לא צריכה או רוצה את הזכרונות ממך, הנה כל השקרים שלך! קחי אותם בחזרה ותשקרי למישהו אחר! והמבט המסכן הזה, העצוב הפגוע, ה... דורש תשומת לב, את יכולה להיחנק איתו! כל האנשים סביבך נשלטים על ידי מצב הרוח שלך וקופצים כמו חיילים, אמנם לי יש מעט חברים אבל לפחות אלה? אני יודעת שהם אוהבים אותי ושאלה יחסים שווים, שאין שליטה דקטטורית, או הערצה.

מדבר לדבר יוצאים לסיגריה, בורחת או לא, אין לי כוח אפילו לנתח את זה פסיכולוגית. כל מה שאני יודעת זה שזה עושה לי טוב. "לשאוף ולנשוף", זאת הגירסה שלי לשקית נייר חומה. ניקוטין זורם בעורקים, ריח מלוכלך של פחם ועפר ועשן עולה ומסתלסל מזווית הפה.

ולמרות כל זה, את האמת, אני מתגעגעת אליך כמו שאת לא מתארת לעצמך...

ואת האמת, אני משקרת! בדיוק כמוך...=]

אז תעשי לי טובה, כשתביני שטעית, שתביני שלא רק ששיקרת והסתרת דברים גם האשמת אותי בסוף בכל זה ומגיעה לי התנצלות, אז, רק אז, תתקרבי אלי. אחרת? אני לא רוצה לראות אותך בשטח שלי אפילו לא מרחוק...

DanDan עם פרצוף מתוק כשל בובה, לחיים ורודות וחיוך תמים אני מביטה בזלזול ואפילו אכזריות- לוחשת תפילה קטנה שיכאב לך.