הכתיבה משחררת

עברי לידר - תמיד אהבה

זה כאילו בסדר.  זה כאילו מסתדר. הכל כאילו.

עכשיו בשבוע הזה לבד בבית היה  לי זמן לחשוב, יותר זמן משהייתי רוצה. שונאת להתמודד כי אם אפשר לברוח אז מתי עובר האוטובוס הבא? כי אני נופלת כל כך מהר, מהר כמו שאני עולה. חיוך מתוק זה כל מה שצריך. העניין אצלי שעם בני אדם אני לא לומדת, אני לא אוהבת להאמין שיש רוע בעולם אז אני אחזור על טעיויות מטומטמות ובמקום ללמוד מהן אני אסתגר ואפחד. לא סומכת על עצמי לא לחזור על זה שוב ובצדק...

ועכשיו אני בחדר החם, עברי לידר מתנגן ברקע ואני נוגסת בעוגיית שוקולד ענקית רכה שמתמוססת בפה ואני מתענגת על רגעים שיחסרו לי כל כך בדיוק עוד יומיים. אני יודעת שאיך שאני אחזור ללמוד אני אתחיל להכנס להיסטריה המפורסמת שלי ואני רוצה לצאת מזה, כי יש לי כל כך הרבה דברים שאני תמיד שוכחת מהם ברגעים הנוראיים שאני מתמוטטת. יש לי שתי חברות הכי קרובות, ויש לי חברים מצחיקים שאני אוהבת, וידידים הומואים שגורמים לי לחייך, והורים שאמנם טיפשים אבל הם באמת מנסים, ובגדים שגורמים לי להרגיש טוב, ויש לי דברים קטנים... יש לי גשם ויש לי אדים מהמטבח, תפוחים, קפה ובקרים חורפיים, לרוץ, נסיעות ארוכות וכמובן סרטים רומנטיים.

אני צריכה ללמד את עצמי לצאת מהלחץ. להתמודד. אהה כאילו שזה יקרה בקרוב...

DanDan זה תמיד אהבה

יום גרוע בהסטורית הימים הגרועים הוא במקום.. טוב הוא  לא כזה גרוע... אבל אפשר לומר שאני סוג של סובלת.

קמתי הפוכה... שלוש שעות לפני שהשעון המעורר צלצל הייתי ערה במיטה אבל כשהשעון צלצל כולי חטפתי התקף חרדה וקפצתי ועשיתי סלטה בנחיתה ישירה לרצפה. הייתי נשארת שם ומתחילה להכיר לעומק את הרצפה אילולא הצליל של השעון לא היה מטריף אותי, אז קילפתי את עצמי מהרצפה, לבשתי את הפרצוף המסכן שלי, פיזרתי את הקוקו שיראה כמו תעונת דרכים ועליתי לאמא שלי ביללות :"אמא! אמא! אני לא מרגישה טוב..." כשאמא שלי הציעה לי תה עם קינמון חשבתי 'או, הידד, יום פינוק!' (לפרוטוקול אני שונאת תה, מי שותה מיי פיפי עם מקלות הא?!) אבל במשך היום הסתבר שגם היא חולה...

אז את היום ביליתי במיטה הזוגית של אמא וגיא, לצד אמא שלי (שלא יעלו לכם רעיונות דוחים), אחרי שכל הפעוטות יצאו מהבית בשירה ומחולות פשוט נרדמתי, לחמש שעות ואז פשוט התעוררתי והתחלתי לצפות בטלויזיה כמו המכורה האמיתית שאני. ובכן  בעודי מצמיחה שורשים למיטה וטובעת במשכחי כאבים שאמא שלי הביאה מגרמניה (שלא ממש עבדו, אני מתפלאת על הנאצים...) פתאום גיליתי שהשעה כבר 6 ולא אכלתי כלום,כל מה שאמא שלי הביאה זה קוסקוס תפל ובשר קשה, תודה אמא! ממש לא... אז נגררתי למטה למלא את הבקבוק נוטף החיידקים שלי ולהכין ממבחר תבשילי טבעול. אני הייתי מבסוטה היום חשבתי או, לפחות בגלל הטשישות אני לא אוכלת, קצת דיאטה לבטטה שנהייתי בסוף ירדתי על מנה של תפוחי אדמה וחצי פיתה, פחמימות עם פחמימות. שמנה. לא נורא, יאהבו אותי בכל זאת...

בעקרון אני רוצה להגיד שאני מבולבלת.

כי את משגעת לי את השכל, אין לי מושג מה את רוצה, את לא טורחת להגיד, אפילו לא לרמוז, ולמען האמת נמאס לי מזה, כי אני שונאת את הפוזיציה הזאת, אין סיכוי שאני ממשיכה לרדוף אחריך! כוח רצון זה כוח רצון ואני כנראה צריכה לעבוד קצת על שלי...

היום הטמבל הזה צלצל, לא עניתי, הוא שלח סמס, לא עניתי, הלוואי והוא יתנדף...

מחר בין אם אני מרגישה טוב או לא אני צריכה ללכת לקורס תאורה ובסופו של דבר למצוא זמן לפגישה עם המחנכת של "שליש השנה" או משהו...

ואח שלי לא מפסיק להטיףלי, יאללה שיצא לי מהווריד ויחיה את חייו!

בקיצור שימותו כולם אני מרגישה זוועה..

DanDan

פנטזיה, פנטזיה היא דבר שאת אף פעם לא מאמינה שיקרה. כן את נותנת לעצמך לתכנן ולחשוב על פרטיו בשיעורים אבל את אף פעם לא לוקחת את הזמן לחשוב על התוצאות מהסיבה הפשוטה שאת לא מאמינה שזה יקרה, כי זאת פנטזיה. הדבר שאת תמיד שוכחת הוא שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, מנסיונך האישי, מקרים מיוחדים אוהבים לרדוף אותך ובדרך כלל אם יש סיכוי אחד לכמה- את תהיי האחד הזה. זה בסדר, כי אם את חושבת על התוצאות המעשה עצמו מהנה פחות, ובכל זאת מפריע לך שאת מרגישה חסרת שליטה. יותר מזה מפריע לך שאת לא מסוגלת להפסיק לחשוב על זה.

למרות הגודל, והקירות הסוגרים יש אוויר, ואפשר להרגיש רוח קרירה נושבת מהחלון הרחוק. זה מתחיל בטעות, או לא ממש. אחרי שהחלטת שזה מה שאת רוצה את יודעת איך להשיג את זה, אבל את עדיין קצת חוששת לכן את בודקת, בודקת כמה היא משתפת פעולה. היא מתקרבת אליך, קרובה כמו שלא הייתה מעולם, את מרגישה את הנשימה החמה ואת הגוף הפועם לידך. פתאום הזכרונות מכים בך, הריח והמגע הרך, הכל כל כך מוכר שזה נכנס לך מתחת לעור. דברים שהיית רק מדמיינת נראים פתאום כל כך אפשריים ואת מרשה לעצמך לשחק במחשבה שמשהו באמת עומד לקראת כשפתאום השפתיים שלכן נצמדות. ברגע אחד כל המחשבות נמחקות ממוחך וכל רעיון או מילה מתנדפים בטעם הנשיקה. הידיים מגששות בעדינות מחפשות את המקום הנכון, לא בטוחות עדיין במעשה. והראש שלך סחרחר מרוב סכנה כי את יודעת שאת שמה את עצמך בנקודה נוראית. בנשיקה אחת עמוקה היא מצמידה אותך אליה ואת מרגישה כמה שהיא שונה, כמה היא בחורה. הידיים הקטנות שנוגעות, העור הכל כך רך ונעים למגע. הנשימה נהיית מואצת ואת מעזה ללטף, את רוצה להרגיש ולטעום ואת כל כך מתרגשת מהסיטואציה הזאת. פתאום נראה שהזמן יכול לעצור או לפחות להתקדם בלעדייך. את מרגישה קצת מוזר, בחור אף פעם לא הרגיש ככה, כשאת צמודה אליה את יכולה להרגיש את החזה שלה, ואת, כל כך צמודה אליה ורק ממשיכה לנסות להתקרב. בין ההתנגשויות בקיר, הנשיקות החזקות והנגיעות האלימות במקצת פתאום היא מעבירה את ידה על פנייך ואת מרגישה כל סנטימטר מעור הידיים שלה מרפרף על צווארך ונמסה בתוך המגע הנשי הזה. מנשיקה לנשיקה התשוקה רק מתגברת וזה מרגיש כאילו לא חווית מגע שנים ארוכות וכל מה שיש זה להאריך את הרגע. לאט לאט אתן נפרדות והתחושה של שפתיים עדיין אוחזת בך. ממלמלות כמה מילים ונמשכות שוב למגע. עוד נשיקה ועוד אחת וכבר נעלמת בתוך התנועות ופתאום את שומעת קולות מבחוץ, את שומעת את הצחוק והקולות כל כך ברורים וקרובים, את יכולה להישבע שיש מישהו ממש מחוץ לדלת. אתן לא מהססות לרגע, הגוף שלכן ממשיך לזרום באותו נטיב, מתעלם מהסביבה.פתאום זה משעשע אותך, את מוצאת את הסיטואציה נחמדה; בעולם הקטן שלך ומבחוץ אנשים לא מודעים למה שקורה מתחת לאפם. אתן לא מפסיקות לגעת לרגע, כאילו אם תפסיקו תתחילו מיד לדבר ומי שזה לא יהיה שנמצא שם בחוץ יפרוץ את הדלת בדרישה לדעת מה קורה, כשאת חושבת על זה אין לך באמת מושג מה קורה. לפתע את שמה לב שהקולות השתתקו, לאט אתן מתנתקות מסתכלות קצת אחת על השניה ואת חשה צורך לחבק אותה. החולצה שלה נשמטה קצת והעור הלבן שלה חשוף מולך, באיטיות את מנשקת את הכתף ואז עוברת לעצם הבריח, משם לצוואר בנשיקה קצת יותר עמוקה. הטעם של עור חלק והמחשבה על הבחורה האחרונה שהיית איתה, שהורידה חולצה וכל גופה  היה חשוף למולך משגעים אותך ואת לא יכולה לעצור את עצמך מלנשק את צווארה שוב ושוב את יודעת שיש לך חולשה לעור בהיר ויותר מזה לצוואר. פתאום תחושת הזמן חוזרת ואת יודעת שאין לך יותר זמן לבזבז במשחקים עד כמה שהם מהנים ואת מתחילה להתלבש, לענוד את העגילים בזמן שהיא מסתכלת עלייך במבט רעב משהו.

לפנטזיות יש סיכוי קלוש.

מה אתם חושבים? כתבתי את זה די מזמן ונזכרתי בזה והחלטתי לשפר, מישל ההשראה הכי טובה שיכולתי לבקש...

DanDan לפעמים פנטזיה עדיפה על מציאות