הכתיבה משחררת

עייפה! יש את הימים האלה שאני לא מספיקה לשבת, לנוח טיפה לראות טלוויזיה או כל דבר אחר שנקרא "זמן לעצמי" ובדרך כלל הם מתגמלים. זה אומר שנסעתי, שעשיתי, שהייתי עסוקה ושלא דחיתי דברים למחר. אבל היום? אני מרגישה רק עייפה, אני לא מתיישבת באנחת הקלה ואני ממש אבל ממש לא רגועה. לא היה לי רגע היום, לא הרגשתי שעשיתי כלום רק נכשלתי ופישלתי ואני לא יודעת מאיפה זה הגיע, זאת אומרת היה בסדר...

עשיתי את המבחן בתנ"ך והיה קל

דיברתי איתה וזאת הפעם הראשונה שבאתי כועסת ויצאתי מפוייסת

שרדתי במגמה למרות כאב בטן

אכלתי עם סיון נועם וקפי והיה כל כך מצחיק

מצד שני...

ראיתי את אבא לכמה שניות ואני לא אראה אותו שוב עד חמישי

בקושי ראיתי את אמא והקטנים

ירדו עלינו חזק במגמה

נסעתי עד לאמא וכל היום הזה הגעתי רק ב8

אני מתארת לעצמי שאני עדיין מרגישה לבד. היה כל כך כיף כשכולם היו פה והיינו על הגג, אבל מאז הרגשתי כל כך לבד, פשוט בודדה. בבית הענקי הזה, החשוך והוא פשוט שקט מידי... היה לי יותר מידי שקט ולבד.

-עדיין לא התחלתי ללמוד לאנגלית והמבחן בחמישי וזה מבחן חשוב!

-מחר אני צריכה ללמוד למבחן בג"ג ברביעי!

-חמישי סילבסטר ואני עדיין לא יודעת מה התוכניות שלי!

אני רוצה זמן- זמן לישון, זמן לחשוב, זמן לבכות, זמן לנוח וזמן של של שקט. שאני אהיה שקטה לא כל מה שמסביב.

DanDan יש ימים כאלה... ואני פשוט מתעבת אותם

אני מרגישה את החיוניות שבכל פעימה של הלב, את הדם זורם לי בעורקים באקסטזה של שכרון וסמים, אבל זה לא זה, הפעם זה טבעי. כל נשימה ממלאת את הריאות עד לסף ואין לחץ, אין את התחושה הזאת שמסביב אני נלחצת, משהו מקיף אותי ומוחץ אותי לאט. דברים מסתדרים ומה שלא מסתדר עכשיו יסתדר עם הזמן. לא מתרגשת ולא קופצת מכל שטות שקשורה אליכם. אתם. האנשים שמעסיקים אותי מבחינת אהבה. מתרגשת מהחיים, מהדרמה, מהיופי שמסביב.

אני רוצה לצרוח, לצעוק צעקה כזאת שתחדור את העננים ותגיע למעלה. אני רוצה לרקוד עד אובדן חושים. אני רוצה לגעת, אני רוצה להרגיש, לא בלב, בידיים. אני רוצה להוריד חולצה להרגיש נוח בעור שלי, לנסות לפחות. אני רוצה להתחבק להרגיש אהובה עד העצם. אני רוצה לשיר בקולי קולות, לשמוע את אותו השיר שוב ושוב. ואני רוצה לשתות עד הטיפה האחרונה.

הכל אצלי יחסיות, סטטיסטיקה, סיכויים, אחוזים, ציונים, אני משאירה הכל נעול במזוודה, היא יכולה להתנער ולהתקשקש בארון כמה שהיא רוצה, עד שאני לא ממצה את התחושה הזאת היא תישאר שם להירקב מצידי. לא הייתי באמת מאושרת ככה מאז אדרד, חשבתי שאין תחושה שתשתווה לזה, אבל כנראה שזה הרגיש פשוט ככה, חופשי.

היום ועד שני הבית שלי ריק, חוץ מבלילה שאני משכיבה את אחי אבל אז הכל שלי!

בא לי רק שיתחמם טיפה, בא לי לעשן על הגג ולראות את השקיעה. המוזיקה בקולי קולות בכל הבית ו.. אוי אני לא מסוגלת לתאר את התחושה המדהימה הזאת שמציפה אותי...

DanDan בלי פשרות.

בזמן האחרון כל הפוסטים שלי עוברים לטיוטות, אין לי כוח לנסח בצורה יפה, אני מדברת מלוכלך, שפה גסה, ולא במובן סוטה, שפה גסה יחסית לזו שאני משתמשת בבלוג. כמו שדתיים מסוימים מדברים עברית רק בבית הכנסת, אני כותבת בבלוג רק בשפה הגבוה והיפה, כי זה המקום הקדוש שלי.

אם את קוראת פה, אני אפילו לא כועסת כרגע, אני אוהבת אותך, עם כל הלב ועם מי שאני, אני אוהבת אותך, את היחידה שיש לי ואני בת מזל בדרכי... את היחידה שלי. גם אם אני אומרת שהייתי רוצה להחליף אותך, או להיוולד לחיים אחרים, אני אף פעם לא מתכוונת.

עריכה:

אני לא ממש מעכלת, לא ממש מאמינה ולא בדיוק מבינה איך זכיתי לזה...

והיום למרות כל הכעס והכאב ובעיקר העצבים קרה משהו שלא קרה לי בחיים- הפכת את זה ליותר טוב.