הכתיבה משחררת

Lucky

עוד רגע זה נגמר, נשימה אחרונה של חופש. אני צריכה מרחב נשימה באופן תמידי, מרחק מסוים מאנשים כדי לא להשתגע. החופש הזה היה... לא יוצא מן הכלל באופן מיוחד או מלא ברגעים שאני אף פעם לא אשכח בניגוד לחופשים אחרים. לשם שינוי לא למדתי הרבה, למדתי שלושה דברים חשובים. למדתי שאפשר לגרום לדברים לקרות כמו שאנחנו רוצים, אם רק ננסה מספיק. למדתי שזמן זה דבר כל כך יחסי וצריך לדעת איך לקחת אותו ככה שתהנה מכל נשימה אפילו אם זה רגע שבו אתה לא עושה כלום. למדתי שיש לי את הכוח ואני היחידה שקובעת את המסלול שלי, אני מציירת אותו עכשיו, משאירה סוכריות גומי כדי שאדע את הדרך הביתה, אבל זאת החלטה שלי. זה מרגיש כל כך טוב לדעת, להפנים, שזה תלוי בי איפה להיות מה לעשות עם מי להיות. ואני מתחילה להיות יותר כנה, לעשות את כל הדברים האלה  שרק דיברתי עליהם.

את השבועיים הראשונים ביליתי במחנה ברוסיה, כשאני חושבת על זה אני מיד מחייכת ומרגישה צביטה בלב, קטנה, אבל בדיוק במקום שזה הכי כואב. אני מתמלאת רק מהמחשבה על כל מה שלקחתי משם דברים שלא הייתי מסיגה בשום צורה. בהמשך החופש עשיתי מה שרציתי, הייתי אצל חברים, עשיתי קניות, סידרתי את החדר ואני מרגישה שכל הדברים האלה הובילו אותי לים בסופו של דבר. כמו צדפים שנפלטים לחוף אני שמחה להיות בחוץ כל עוד אני תמיד יודעת שאני יכולה לחזור למשהו גדול ממני. כששכבתי שם, חצי ערומה מרגישה את הרוח והשמש השוקעת מלטפות אותי, שומעת את קולות הגלים הנשברים וכמה שחפים, המולת הים הרגילה התעמעמה עד לקול חרישי בלתי נשמע, חשבתי על מה שיש לי והחלטתי לחייך. חיוך קטן ככל שזה יהיה, בזוית הפה, אף פעם לא לשכוח, אף פעם לא לשכוח כמה יש לי וכמה ברת מזל אני.

אני מסתכלת על הזכרונות מהחופש כמו תמונה מצהיבה, שתלך ותישכח מזכרוני עד שיום אחד אני אמצע אותה בקופסא ישנה ואזכר בהכל בחיוך ענקי. זכרונות של נופים; שמש שוקעת לעבר גלים, של מנורות מרחפות עד מעבר ליער, של חברים טובים שצוחקים עד דמעות, שלי ושל מעיין יושבות במרפסת, מעשנות ומסתכלות על הרוח נושבת בין הבניינים הישנים ומזיזה צמחים מטפסים שותקות ומרגישות  שזה הדבר הכי נכון לעשות. תוך כדי כתיבת הפוסט הזה אני מרגיעה את עצמי, כשניגשתי למחשב חשבתי שאני אכתוב את הפוסט הכי טיפוסי 'כמה נורא שהחופש נגמר', עד כמה שזה אירוני לא היינו מעריכים אותו כל כך ללא השיגרה. ועם הזיכרונות והמילים שאני נזכרת שאנשים אמרו לי אני נרגעת ונושמת עמוק. לא קראתי ספר 350 עמודים באנגלית, אני לא יודעת איזה קורסים יהיו לי או איך אני אסתדר עם כל הספרים האלה... אבל כשאני מבטאת את החופש הזה במילים זה כבר הרבה פחות מפחיד...

אני רוצה להודות לכולכם, כל מי שיש לו חלק בחיים שלי על החופש הזה. תודה על חיוכים ענקיים ותמונות  שרצוי שלא יתפרסמו לעולם. תודה על חיבוקים בדיוק בזמן הנכון ואסמסים משעשעים. תודה שגרמתם לי להתקרב להבנה, אפילו בצעד קטן, להבנה של מי אני. תודה לעצמי, שלקחתי את החופש הזה כהזדמנות לנסות להפוך לבן אדם קצת יותר טוב. האנשים שגרמו לי לכתוב את זה יודעים בדיוק מי הם לפי מידת השמחה שלי ליידם...

DanDan לחיי חופש

שלום לכם אנשים יקרים מאוווד.

http://www.youtube.com/watch?v=VAlN29q29ro

ברצוני לשתף אותך בסוגיה חשובהההה מאווד

אני אוהבת את דניאל הכי בעולמי!

דניאלוש יפתי,

אני מתעלייך, ברצינות שאני כל כך שמחה להיות חברה שלך. החברות שלנו באמת חשובה לי יותר מהכל.

עברו 13 שנה מאז שהכרנו, אבל אני מרגישה כאילו עברו 3 ימים כי אני כל כך אוהבת להיות איתך, ולדעת שאת החברה הכי הכי טובה שלי.

אני מעריכה אותך כל כך, ואני בחיים לא אזלזל בך, לא אשפוט אותך, כי אני יודעת מי את בלי המסכות, ואת כל כך מדהימה.

מבפנים ומבחוץ.

אני אוהבת אותך. את החברה הכי טובה שלי, ואני יודעת שתשארי ככה לנצח נצחים.

3>

תודה רבה על 13 שנים נפלאות.

ממני, מעיין. מלכת המגביות האולטימטיבית. (:

כמה שאני שונאת את המצב הזה, שאני מבולבלת וכל כך בטוחה, שאני לא בשליטה. כי בדרך כלל אני יודעת מה אני רוצה וגם אם לא, אני משיגה את מה שאני לא בטוחה בו- אני משיגה מה שאני רוצה. ככה זה כמעט תמיד היה, לאט הבטחון שלי התמלא מתוך מחמאות ופקחתי את העיניים לראות מה נכון. אני חייה בתוך עצמי, מפחדת לעשות צעד לא נכון שישבור משהו, כי הסדק הכי קטן יכול להוביל להתפרצות של כל הסכר. מצד אחד אני מתחננת להרגיש, מעריצה את הרגשות הגועשים האלה, ומצד שני אני עומדת חשופה בתוך אגם קרח, כשכל צעד יכול להפיל אותי. היא כאילו שולטת בהכל, אני הבובה על החוטים שיכולה להתמוטת בעיוות רגע אחד ולרקוד בעדינות תנועותיה רגע אחר כך. היא פשוט שולטת במזג האוויר בגוף שלי. חשבתי שאולי הקפיצה הזאת למקום אחר שבו לא אני אחראית תהיה מרגיעה אבל אני רק רוצה לדעת מה הצעד הבא. אני מבינה עכשיו איך הוא הרגיש חסר אונים לרצונות ולחלומות שלי, שואף למלא אותי. כמה טוב זה מרגיש להיות בצד הזה,  להרגיש כל רגע אהוב וכל רגע חשוב, לדעת שהוא נהנה מכל נשימה שלך. הנה הצד השני של המטבע, אני מייחלת לאושר שלה, להיות זאת שתמלא את הגחמות הקטנות שלה בלי שתבקש. הבעיה באהבה היא שאתה צריך להאמין, אתה כל הזמן צריך להאמין. אני יודעת באיזו קלות המילים נופלות מתוך השפתיים בלי שום כוונה לעוף, ואני יודעת איך המעשים קורים מעצמם, והדרך היחידה לדעת אם מישהו אוהב אותך זה להאמין לו כשהוא אומר את זה. אני אף פעם לא מאמינה. אני לא מסוגלת לקבל את העובדה שמישהו שומר עלי ורוצה את החיוך שלי. אולי יותר משאני רוצה להרגיש אני רוצה להאמין, מאחר ואת ההתבגרות שלי עברתי בגיל 7 ואלוהים אף פעם לא היה שם ומילים אף פעם לא התגשמו, כי הבטחה זה רק קשקוש על נייר. לאט היא מפשיטה אותי, אני מרגישה איך לאט הכנפיים הענקיות שדאגו להקיף אותי בעדינות ודקות מתקפלות לאחור. החוט הזה כל כך דק שזה מדהים, איך מילה יכולה להפיל אותך לכיוון הלא נכון, כל כך דק, כמו שערה. זה מזכיר לי אגדת מיטולוגיה, מישהו, אדם  אחד, איבד את אהבת חיו, אז הוא הלך עד לשערי המוות לבקש אותה בחזרה, והעמידו  אותו במבחן, אמרו לו שאם יעבור את כל הדרך חזרה לארץ, את כל המדרגות והשבילים כשאהובתו עוקבת אחריו והוא לא יסתכל לאחור הוא יקבל אותה בחזרה. הוא ראה אותה לשניה והתחיל ללכת מתאפק ומשתגע מחוסר הידיעה אם היא מאחוריו באמת, אם היא לא נופלת בדרך, צעדיה היו חרישיים כעלה נושר. כשלבסוף הגיע לסוף מלא התרגשות לראות את אהובתו, הוא עבר את הסף והסתובב, אך היא לא הספיקה לעבור והוא צפה בה נשאבת חזרה לשם. אוף, אני נופלת לרצפה באנחה, למה אני כל כך חסרת אונים נגדה, מפחדת שכל התנגדות מצידי תפריע לחופש שלה והיא רק תרצה לעוף.

DanDan אני צריכה ללכת ורק לסמוך שהיא מאחורי