דיברתי עם ידידה שלי בסקייפ היום. איכשהו היא העלתה את הנושא שהיא ביקרה בישראבלוג היום, ושהיא שמה לב שחלק מהחברים עדיין מעדכנים. הסתכלתי קצת וראיתי שבאמת חלק מהם עדכנו, למרות שאני מודה שלא ממש היה לי כוח לקרוא את מה שנכתב שם. אולי יותר מאוחר יהיה לי כוח. מה שכן עשיתי היה להתחיל לקרוא את הבלוג שלי מהסוף להתחלה. כמובן שעם קפיצות פה ושם בגלל שלא היה לי כוח וזמן לקרוא את הכל.
מה שקראתי העלה לי קצת רגשות מעורבים - מצד אחד היה נחמד להתסכל אחורה ולהיזכר במה שעברתי, אבל מצד שני הבנתי כמה אני לא אוהב את האדם שהייתי פעם. אולי אני קצת מגזים. לא אוהב חלקים בהתנהגות ובגישה שהייתה לי. הכל היה שחור ולבן - בכל דבר קטן הייתי תולה תקוות של עולם שלם ואם זה לא מסתדר זה סוף העולם.
עוד הרגשה שלקרוא את הבלוג (במיוחד את הקטעים הראשונים) העלתה בי היא הרצון המחודש לכתוב פה. אולי השתנתי בהרבה דברים - בין אם זה במקום שאני נמצא בו, בגיל וביחס שלי לחיים, הרצון לפלטפורמה בה אני יכול לבטא את מה שאני חושב ולקבל תגובות מספקטרום רחב יותר ממעגל החברים שלי. לכן הגיעה ההחלטה לכתוב את הקטע הזה. לא תהיה כאן הבטחה לעדכון יומי, שבועי או חודשי. אני אפילו לא יודע אם יהיה לי על מה לכתוב. אבל כנראה שאני אנסה. המחשבה הראשונה שלי הייתה למחוק את כל מה שכתבתי לפני כן, בגלל שבטח יש שם דברים שעדיף שלא הייתי אומר, דברים שאני לא נהנה לקרוא וכ'ו וכ'ו. אבל במחשבה שניה אני לא אעשה את זה, כי זה מי שהייתי, ואלו היו הדעות והרגשות שלי. חבל להעלים ולהתכחש לזה סתם.
בינתיים סתם בא לי לראות אם יש עוד מישהו שבכלל עוקב אחרי מה שהולך (או יותר נכון עומד במקום במשך כמה שנים) פה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
סתם מישהו