אהבה ראשונה, אכזבה ראשונה.

אלינור נפרדה מדביר ונכנסה לצריף.
"אלינור?" נשמע קול מוכר מתוך הבית. היא התקדמה באיטיות אל הסלון.
"מקס?"

=פרק מס' 41=
"אלינור!" מקס קם וחיבק אותה.
"אני לא מאמינה שאתה פה..." אלינור מלמלה.
חיוכו של מקס התעקם מעט. "את לא שמחה לראות אותי?"
"מה פתאום? אני הכי שמחה בעולם! פשוט קצת מופתעת, זה הכל." היא אמרה וחיבקה אותו.
מקס חייך ושם את ידיו על כתפיה. "אז מה, אלי? איך הסתדרת? מצאת את אחותך האבודה?"
"כן, רק שלא הולך כל כך טוב. היא לא נראה לי אוהבת אותי משהו." אלינור התיישבה על הספה, ומקס התיישב לידה.
"מה? איך מישהו יכול שלא לאהוב אותך?" מקס שאל בהפתעה, והשתתק לפתע. הוא הסמיק.
אלינור צחקה. "פעם היא אהבה. לפני שהיא גילתה שהיא מאומצת, והתאהבתי בחבר שלה."
מקס ניסה להסתיר את העצב שלו. "היה ביניכם משהו?" הוא שאל. "יש ביניכם?"
"לא. לצערי."
הוא נשם לרווחה. "אז את לבד עכשיו?" הוא שאל מאושר.
"ממ, לא בדיוק." היא ענתה בחיוך מובך.
"תגדירי לא בדיוק."
"אני עם דביר."
"תגדירי מי זה דביר."
"האקס של קורל." היא ענתה והשפילה ראשה.
"אקס?"
"ולא סתם אקס. האקס המאוד מיתולוגי שלה." אלינור אמרה.
"הא? ועכשיו בשפה שגם אני יכול להבין." מקס צחק.
"נו, זה שהיא אף פעם לא באמת תצליח לשכוח לגמרי."
"האהא." מקס הנהן, לא כ''כ מבין.
"עזוב. עכשיו ספר לי מה קורה איתך."
"לא משהו מיוחד."
"מה עם לי?" אלינור שאלה בסקרנות.
"נפרדנו."
"למה?"
"אפשר להפסיק לדבר עליה?!" הוא התעצבן.
"טוב טוב, רק תירגע." אלינור חייכה אליו. "ומה קורה עם המשפחה שלך מאז שהעיפו.. סליחה, שחררו אותי?" חיוכה הפך למזויף.
"את לא צריכה להעמיד פנים לידי. אני יודע שנעלבת." מקס אמר.
"זה בסדר, באמת. התגברתי על זה. עכשיו תספר לי." היא ענתה.
"טוב, אז מאז שאנחנו כבר לא משפחה אומנת שאימצה לחיקה בת יפה ומגניבה במיוחד." הוא קרץ והמשיך. "אף אחד כבר לא כ''כ מתעניין בי.
וזה בסדר, כי אף פעם לא אהבתי למשוך יותר מדי תשומת לב. היחידים שמדברים איתי מדי פעם זה אנשים שרוצים לדעת אם את חוזרת,
או איך הסכמתי לוותר עליך."
אלינור צחקה. "לא ידעתי שכ''כ אהבו אותי."
"שיהיה." הוא אמר באדישות. "טוב, אז את באמת רוצה לדעת מה קורה בבית משפחת סבינוביץ' בהרצליה?" הוא שאל והיא הנהנה בחיוך.
"אז ככה, אימא שלי נורא מתחרטת, וכל משפחתי בוכה כבר ימים שלמים, מצטערים שהלכת."
"ועכשיו את האמת."
"די רגיל. ההורים שלי רבים המון, ודלית, אין לי מושג באמת מה קורה לה." הוא שתק.
"נו... אני מחכה להסבר. תפסיק לעשות את עצמך לא יודע!"
"מאז שהיא בכיתה ט' .. היא מרגישה גדולה והכל, אז כל הבנים בשכבה שלי, בי', בי''א, ובט' כבר עברו עליה."
"די. אתה רציני?"
"כן. בהתחלה הייתי בטוח שהיא מתלבשת קצת חשוף כדי להראות להורים שהיא רוצה שיחזירו איתך. אבל השמועות מתפשטות, והתחלתי להבין שאלה כבר לא רק שמועות."
"דלית?! הבלונדה החמודה והקטנה שלי?" היא היתה מאוכזבת.
"השיער שלה כבר לא כ''כ בלונדיני. היא צבעה את רובו לשחור, והיא לא חמודה. בכלל לא."
-
קמתי, השעה היתה שתיים וחצי. היה לי כאב ראש נוראי. הסתכלתי בהודעה שקיבלתי.
~מקווה שהכאב ראש לא יהיה ממש חזק. אוהב אותך3>~ ההודעה היתה מבן. חייכתי והלכתי למטבח, לקחתי כדור, וקראתי את הפתק
שהיה על המקרר.
"הכנתי לך אוכל, כמו שאת אוהבת :)
אם את רוצה תחממי לך שניצל תירס, ואם לא יש קציצות קישואים מאתמול. בשעה ארבע שחר חוז מחוג כדורגל,
תשתדלי להיות בבית. אני אגיע בסביבות חמש, אבא כנראה בערב. נשיקות."
קיפלתי וזרקתי את הפתק לפח. הכנתי לי שוקו טעים וחם עם כדור גלידה וניל, והלכתי למחשב. התחברתי לאייסיקיו וכתבתי אוואי.
"היה הכי כיף בעולם אתמול =] .
בנו ? אתה הכל! מאוהבת בך 3>
קורל - דברי איתי.
לא לחפור. פיס ^^ "
בדקתי מי מחובר, ראיתי שטיפאני על לא נמצא. האוואי שלה היה "אבינו מלכינו אלוקי בורא עולם
קרב בינינו אל תן אהבת חינם
אליך מלך בוחן הלבבות
קרענו על ברך שתחבר בין הקצוות.

ילד ? אתה תמיד תשאר בלב שלי. אוהבת אותך כ''כ3> "
~
אני- מי זה הילד הזה?
טיפאני- סתם.. מישהו.
אני- בן?
טיפאני- לא, מה פתאום?
אני- תעני בכנות.
טיפאני- נו אני אומרת לך שלא.
אני- טוב, אז מה נישמע?
טיפאני- הכל טוב.
אני- אני חייבת ללכת, נדבר מתישהו... בי.
טיפאני- חכי רגע!
אני- מה?
טיפאני- כן. זה בן.
אני- לא הצלחת להסתיר את זה כ''כ טוב, ואני באמת חייבת ללכת.
~
נכנסתי לבלוג שלי, לעריכה, וכתבתי:
"היא אוהבת אותו. זה לא אמור להפריע לי, כי כביכול הוא אוהב אותי, רק אותי.
אבל, אני לא יודעת. שום דבר לא בטוח כבר. מי אני לעומתו?
למה שהוא ישאר איתי, ולא ילך אליה, אל המעודדת הראשית והנפלאה שכל ביה''ס אוהב?
אני אמורה לבטוח בו, אני יודעת. אבל לפעמים, לא כל מה שאמור לקרות... קורה."
-
בן ישב על המחשב, וזפזפ בין הבלוגים, הוא הגיע לבלוג אחד, מעוצב יפה, נערי כזה.
הוא קרא את הקטע האחרון, והגיב:
"אל תדאגי, הכל יהיה טוב יותר. אני מחזיק לך אצבעות ;) " הוא המשיך לעיין בבלוג, עד שלפתע ראה את הפרטים, ומצא את הפוסט הראשון.
"קוראים לי שרון, אני בת 16, גרה בפורטלנד, ארה''ב.
לא תמיד גרתי שם, עד לא מזמן גרתי בישראל. עברנו. ההורים שלי מצאו עבודה טובה יותר, והחלו לעבוד.
אני נמצאת בארה''ב כבר שנה בערך. אני מתגעגעת לחברים בישראל, ויותר מכל... לנועה וקורל, חברותיי הטובות ביותר.
הכרתי כאן חברים, אני אפילו די מקובלת, אבל כולם צבועים כאן. אף אחד לא נותן לי הרגשה של שייכות. "
הוא המשיך לעיין, עוד ועוד. עד שהגיע לשנה אחרי זה.
"הכרתי מישהו, הוא מדהים. קוראים לו בן, בן כרמי, אם אני לא טועה. התאהבתי בו מהשניה הראשונה שראיתי אותו.
היה בינינו מן קליק כזה. סיפרתי לאימא שלי עליו, והיא אמרה שהוא נשמע נחמד.
אני יודעת, עכשיו תחשבו. "מה היא מספרת לאימא שלה על בחור שהיא פגשה? מה היא מספרת לאימא שלה דברים בכלל?"
מאז שעברתי, אני ואימא שלי כמו החברות הכי טובות. אני מספרת לה הכל. היא הבן אדם היחיד שאולי מכיר אותי פה.
אז חוזרים לבן? מסתבר שהוא גר כמה רחובות ממני, בבתים הפרטיים. הוא גם גר בישראל, והוא רק עבר. האוטובוסים פה, הם צהובים,
כבר סיפרתי לכם? לא משנה. אז ישבתי באוטובוס, ושמעתי מוזיקה, כמו תמיד, והוא התיישב לידי. התחלנו לדבר ולדבר, והיה לנו כ''כ הרבה במשותף.
זה הדהים אותי. אתמול הלכתי אליו, ו... התנשקנו. אני מקווה שיהיה טוב יותר :) "
בן העביר חודש קדימה, הוא לא יכל להפסיק לקרוא. הוא היה המום.
"הוא סיפר לי שיש לו חברה בישראל, אני לא יודעת מה לחשוב, מה לעשות. מה, אני סתם סטוץ בשבילו?
מישהי שהוא יוכל להיות איתה פה עד שהוא יחזור לחברה שלו? זה מוזר. הוא סיפר לי כי הוא בטח בי, ואתמול הוא צעק בבי''ס מול כולם שהוא אוהב אותי.
לפעמים הוא נותן לי הרגשה שאנחנו היחידים בעולם הזה, ושאף אחת לא קיימת בשבילו, ולפעמים הוא פשוט נותן לי הרגשה שאני כלום.
אולי זה פשוט לא ביג דיל בשבילו כל הקטע איתי, אבל אני... אני מאוהבת בו."
הוא נזכר בכל מה שקרה וחייך. עד שלפתע הוא הבין, הוא חזר לקרוא את הקטע האחרון שהיא כתבה, מהיום. זה שהוא הגיב עליו.
"אני חוזרת לישראל, אחרי כ''כ הרבה זמן.
ביום רביעי, שמעתי שהיתה להם שביתה, היתה אמורה להיות גדולה, אך היא מסתיימת מחר. אני היום בערב עולה על המטוס.
מחר אני כבר אהיה בארץ, בארץ ישראל. זה כ''כ מוזר. בחיים לא התרגשתי ככה.
אבל מה שהכי מרגש אותי, זה שאני אראה אותו שוב. אני פשוט לא יכולה להוציא את זה מהראש. עבר רק חודש מהפעם האחרונה שראיתי אותו,
אך זה מרגיש כמו נצח. ארוך, אם תשאלו אותי, ארוך מדי."
עברו בו צמרמורות קלות. שרון חוזרת, והוא יראה אותה שוב, אבל.. מה עם נועה?
הוא נזכר בה ושלח לה סמס. ~בואי אלי.~
כעבור כמה שניות היא החזירה תשובה. ~טוב. שמעת, חוזרים ללימודים מחר. אופ, מבאס :S ~
~לא נורא, נהיה ביחד יותר :) ~ הוא החזיר לה.
~בוא תפגוש אותי ברחוב הצדדי הזה ליד הבית שלי. אוהבת אותך3> ~
~טוב יפה שלי, אני מתלבש ויוצא.~
הוא לבש טרנינג כחול כהה של אדידס, וגופיית סבא לבנה, נעלי אדידס לבנות ויצא.
-
לבשתי חצאית ג'ינס מיני כהה, בלון כזאת, צמודה קצת בהתחלה, ומתרחבת בסוף, גופיית סבא טורקיז בהירה, וסוויט שירט קצר שמגיע קצת אחרי החזה בצבע חום ובאז'. נעלתי נעלי בובה עם פפיון, בצבעים של הסוויט שירט, שעשויים מצמר כזה, ויש להם עקב קטנטן.
פיזרתי את השיער ושמתי קצת קרם על הפוני. מרחתי מייק אפ ויצאתי. כעבור כמה דקות ראיתי את בן, יושב על פח זבל ירוק גדול.
"רד!" צעקתי אליו.
"לא, בואי תעלי." הוא אמר לי ואני צחקתי.
"אין מצב. אני עם חצאית. רד נו..." ניסיתי לשכנע אותו.
בן צחק ומהר תפס אותי והעלה אותי.
"לא לא לא בן נו..." צעקתי.
הוא הושיב אותי לידו, חיבק אותי והדביק לי נשיקה קצרה.
"יש לי פחד גבהים." אמרתי לו.
"אז אל תסתכלי למטה." הוא חייך.
צחקתי. "טוב, אבל אם אני אתחיל לבכות זאת אשמתך, ואתה תצטרך לשמח אותי מחדש."
"זה בסדר, את תמיד בוכה." הוא אמר והוציא משהו מהכיס שלו.
"יו!" עשיתי פרצוף עצוב. "לך תזדיין טוב?"
"את לא נותנת לי, נו מה?" הוא אמר וצחק לעצמו. רק אז ראיתי מה הוא הוציא.
הרבצתי לו מכה קטנה בכתף ואז הסתכלתי על הסיגריה שהיתה בידו. "אתה לא מעשן באופן קבוע, נכון?"
"מה פתאום?" הוא העיף את הסיגריה אל תוך הפח ונישק אותי.
-
שרון ישבה בחדרה על המיטה, וארזה את חפציה.
"שרון? את אורזת?" אימה שאלה.
"כן אימא, כן." היא ענתה בחוסר חשק.
אימה נכנסה לחדר והתיישבה על ידה. "זה בטח יהיה לך קצת מוזר, לחזור לחברים בישראל אחרי כ''כ הרבה זמן."
"שלוש שנים זה לא כ''כ הרבה זמן." שרון ניסתה לשכנע את עצמה.
"אבל בכל זאת, השתנית. למרות שאני בטוחה שתחזרי להיות חברה של נועה, ואולי אפילו תמצאי את בן, ותחזרו להיות חברים." היא ניסתה לעודד אותה.
"הוא נסע, והוא בטח חזר כבר לחברה שלו אימא, הוא שכח ממני." היא היתה עצובה. אימה תמיד היתה תומכת, ואוהבת, ושרון תמיד התייחסה אליה כחברה הכי טובה.
"מה עם נועה? לא שמרת איתה על קשר טוב? וגם קורל. אני זוכרת ששלחת להן מכתבים!"
"כן, אבל זה לא אותו דבר. כשהיינו חברות זה היה כיתה ט', זמנים משתנים. לכי תדעי אם הן עוד חברות." שרון ענתה.
"הכל יהיה בסדר. תסמכי עלי. " אימה אמרה והעבירה נושא. "אז כבר ארזת את בגדי החורף?"
-
"אז מה באמת אתה מחפש פה?" אלינור שאלה את מקס אחרי שיחה ארוכה.
"זהו, זה מה שרציתי להגיד לך..."
"דבר, נו! איך אתה טוב בלמתוח אותי!" היא אמרה והוא צחק.
"שכנעתי את ההורים שלי, הם שכרו לנו דירה באיזור, ו..."
"מה?!" אלינור שאלה מופתעת.
"אנחנו עוברים לבי''ס הזה... המוצלח הזה, איך קוראים לו... בן גוריון משהו? וההורים שלי עובדים על זה כבר כמה זמן, ואנחנו מתחילים ממחר!"
"ואי!!" אלינור צרחה בהתרגשות. "שיט."
"מה קרה?" מקס שאל בדאגה.
"קורל לומדת בבן גוריון."
-
חזרתי הביתה, כבר היה חושך. השעה היתה חמש. נכנסתי הביתה, אמרתי שלום לכולם, והתיישבתי להכין שיעורים.
כעבור שעה וחצי סיימתי, התיישבתי לקרוא תגובות בבלוג.
"שחר, נועה, בואו לאכול." אימי קראה לי.
ירדתי למטה, וראיתי שכולם יושבים ליד השולחן ואוכלים. זה מחזה די נדיר באמצע שבוע.
התיישבתי, לקחתי לי אורז, תפו''א ושניצל תירס מטוגן, לקחתי קצת סלט. אכלתי, כעבור חמש דקות בערך, אבי
נכנס הביתה במהירות, והתיישב ליד השולחן. הוא הוריד את התיק עם המחשב שלו והניח אותו על הרצפה.
"אז..." משכתי את הזמן. "לכבוד מה הכנת את הארוחה הזאת?" פניתי אל אימי. "ולכבוד מה אתה הגעת בשבע הביתה?" פניתי אל אבי.
"דבר ראשון, ביקשתי ממך להשאר עד ששחר יגיע הביתה ולפתוח לו, נכון?"
"זה קשור?" גיחכתי.
"לא. אבל עדיין לא עשית את זה." אימי העירה לי. "טוב, אני לא רוצה להכנס לויכוחים מיותרים. זורי, תספר להם." היא פנתה אל אבי.
"למה אני?" הוא מלמל.
"נו.. תספר כבר." הם התווכחו בלחש.
"טוב, אנחנו עוברים לצפון." הוריי הודיעו לפתע.
פרצתי בצחוק מתגלגל. והוריי הביטו בי במבט חשוד. "מה, למה?" שחר שאל לא מבין.
"כי יש שם מן אזור חדש מקסים, והעבירו את העבודה שלי ושל אבא לשם, וגם נקבל העלאה בשכר, ויש שם גם בתי ספר חדשים,
והכל חדש. אתם תהנו שם מאוד." אימי הסבירה.
"מה?" קלטתי פתאום שהוריי רציניים.
"אבל אין לכם מה לדאוג... אנחנו נעבור רק עוד חודש, יש לכם עוד זמן."
"חודש?! זהו?! חודש?! זה הזמן היחיד שאני אוכל להיות עם החברים שלי? למה שאני לא אדאג?!" התרגזתי.
"למה את כל כך מתעצבנת? את תכירי חברים חדשים, נועה.. באמת."
"אוח!" התעצבנתי והכיתי בשולחן. יצאתי מהבית, והתחלתי ללכת, לא ידעתי לאן, רק הלכתי, עוד ועוד.
נכנסתי לבית ודפקתי, הוא פתח לי.
"אני מצטערת, אני בכלל לא יודעת מה אני עושה כאן." הסתובבתי והתקדמתי לכיוון השער.
"נועה! חכי..." הוא קרא לי. "מה קרה?"
"אני עוברת, לצפון. אתה מבין עומרי? לצפון." אמרתי והוא חיבק אותי.
הוא ליטף את שיערי, והכניס אותי לביתו, עליתי לחדר שלו, התיישבתי על המיטה וחלצתי את נעליי.
עומרי עלה אחרי, וחיבק אותי. "מה זאת אומרת לצפון?"
"המשפחה שלי עוברת לשם, כי ההורים שלי כבר קנו בית, ויש שם איזור חדש.. ואני לא יודעת, מה אני אעשה בלעדיך.." מיהרתי להוסיף "ובלי בן, ובלי קורל." דמעות החלו לרדת על לחיי. עומרי חייך.
"מה?" שאלתי לא מבינה.
"את יפה אפילו שאת בוכה." הוא אמר וחייכתי חיוך קטן.
נשכבתי על המיטה. "אני לא יודעת מה לעשות, אני לא רוצה לעבור."
עומרי נשכב לידי. "יהיה טוב."
"איך אתה יודע שיהיה טוב?" שאלתי אותו עצובה.
"אני פשוט יודע."
התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. "התגעגעתי אליך." אמרתי לו.
"גם אני אליך." הוא ליטף את פניי.
נרדמנו, מחובקים.
בבוקר, השעון המעורר הקפיץ אותי משנתי. עומרי ישן מולי, כשגופינו צמודים, ובין שפתי לשפתיו מפרידים סנטימטרים בודדים.
הבטתי בו קצת, מעט זמן עבר והוא התעורר. "מה השעה?! כבר שמונה? שיט אני מת אם אני מאחר שוב!" הוא נלחץ.
צחקתי. "רק שבע ורבע, אל תדאג."
"הא, טוב." הוא נרגע, והפיל אותי אליו.
"נו עומרי, אתה יודע שאני חייבת לצחצח שיניים כשאני קמה." אמרתי ונעצתי בו מבט מעוצבן.
"זה לא הפריע לך כשבהית בי במשך שעות." הוא אמר והייתי המומה.
"א...בל, מה? אי...ך?"
"הקסם שלי, שאני רק נראה טיפש." הוא ציטט מבובות, הוא קם בחיוך מנצח, והלך לאמבטיה.
-
מקס הגיע לביה''ס, בוחן כל ילד, כל מורה, כל עובד. הוא הסתכל על הכיתות המפוארות, החצר המטופחת.
"ילד?"
הוא הסתובב, מולו נעמדה בחורה שחומה, עם שיער מתולתל וקצר היא לבשה ג'ינס כהה צמוד, וסוויט שירט עם המון קשקושים. "מה?" הוא שאל.
"אתה מט'?"
"מי''א."
"וואלה. אתה נראה ט'."
"ואת נראית ז'."
"אז איך אמרת שקוראים לך?"היא חייכה אליו.
"לא אמרתי." הוא התחכם.
"ולמה יש לי תחושה שאתה גם לא הולך להגיד?" היא צחקה. "טופז." היא הושיטה אליו את ידה.
מקס הושיט אליה את ידו. "מקס." הוא אמר.
"אוהו, איזה לחיצה." היא אמרה ושניהם צחקו. "אז מקס, אתה חדש פה?"
"כן." הוא ענה. "איזה כיתה את?"
"י''א, גם." טופז חייכה אליו.
"את חדשה?" מקס שאל.
"לא."
"אז למה את לבד?"
"כי מוקדם עכשיו, רק אלה שבאים באוטובוס מגיעים בשעות כאלה. כל השאר מתחילים להגיע רק בסביבות שמונה וחמישה."
"כמו אלינור." מקס מלמל.
"מה?"
"כלום, סתם." הוא אמר וחייך.
"אז בא לך שאני אראה לך את ביה''ס החדש שלך?"
"אני אשמח."
-
"הוא לא עונה לי כבר מאתמול, יש לי הרגשה שהוא מסנן אותי, בן אני נשבעת לך שהוא מסנן אותי." קורל דאגה.
"את סתם דואגת כמו מפגרת. עזבי אותך, בטח נרדם מוקדם או משהו, תאכלי כבר." הוא אמר, וקרב אליה את קערת הדגנים שהיתה מונחת הרחק ממנה.
"אוף אני לא יודעת... תחושת הבטן שלי לא טובה." קורל אמרה, ובן צחק.
"מה את רוצה? שבכוח אני אדחוף לך את הקרונפלקס לפה?! תאכלי כבר." הוא חייך אליה, והיא אכלה.
כעבור 15 דקות בערך, "יאלה בואי נעוף לבי''ס." בן אמר, והיא ענתה "אבל מה עם עומרי?"
"עומרי מת. סבבה?"
"טפו טפו טפו." היא אמרה ודפקה שלוש פעמים על הקיר.
"וואי את דפוקה. אם הוא הולך למות עכשיו, ודפקת על הקיר, זה יגרום לה' לחשוב שנית על המוות שלו?" בן גיחך, וקורל התעצבנה.
"לא צוחקים על דברים כאלה." היא אמרה לו.
בן כבר התפוצץ מצחוק. "טוב אחותי, יאלה עפנו?"
-
כל התלמידים שישבו בחצר הביטו בילדה היפהפייה שנכנסה דרך השער. היא היתה כ''כ בטוחה בעצמה. או לפחות נראתה כך, כאילו ידעה שהיא היפה ביותר.
היא התקרבה אל קבוצת תלמידים, ושיערה השטני עף קצת ברוח. עיניה הגדולות היו מודגשות בעיפרון כחול, ושפתיה באודם אדום.
"אתם יכולים להראות לי איפה שכבת י''א?" היא שאלה את הקבוצה הקרובה.
"כן, ב..ב..טח." אחד מהתלמידים מלמל. הוא קם והלך נרגש לידה. אחריו כל חבריו קמו והלכו אחריה.
הם הובילו אותה לשכבה, והיא נכנסה דרך הדלת.
"בן כרמי? נו ווי. מה אתה עושה פה?" היא שאלה בהפתעה.