שלוםםם לכל קוראי המושבעים(כן בטח) סליחה שלא עידכנתי מלא מלא מלא זמןן...
אבל היסברתי לכם תסיבה..וסליחה שהפרק האחרון היה קצר אבל לא הייתה לי מוזה אבל רציתי לכתוב פרק אז זה מה שיצא...
מקווה שזה יהיה יותר טוב=]
אז הנה זה מתחיל=]
שתינו יצאנו החוצה ולא ידעתי אם לחכות שהיא תתחיל או שאני צריכה להתחיל לדבר..
בסופו של דבר אחרי שתיקה ארוכה וממושכת התחלתי להגיד: "אני מצטע..."והיא הפסיקה אותי.
ואמרה: "כל מה שעשית הוא פשוט מתחת לכל ביקרות, אני ממש מאוכזבת ממך, לא רק שהבחנתי במצבך אלא גם אירחתי אותך בביתי נתתי לך לאכול,לישון,טיפלתי בפצעייך ואת השארת לי מכתתב ופשוט יצאת החוצה דרך החלון?!"
"את יודעת איך דאגתי לך? אני הרגשתי שאני מתנהגת אלייך כאילו את הבת שלי... לאף תלמידה שלי אני לא מתנהגת ככה.. נכון יש לי יחס טוב עם התלמיידם הם אוהבים אותי ואני אוהבת אותך אבל את אף אחד אני לא לקחתי לביתי ואירחתי וטיפלתי!"
"חשבתי שאבא שלך כבר בא ולקח אותך ואיכשהו הכריח אותך לכתוב את המכתב המסכן שהשארת לי !"
"ולמרות כל מה שעשיתי אחרי כל מה שנתתי לך והדרך שבה דאגתי לך יש לך עוד את האומץ להבריז מהשיעור שלי, שלי?!"
"נועה שתדעי אני מאוד מאוד מאוד מאוכזבת וכועסת עליךך ואני הולכת להעביר אץת כל מה שקרב למנהלת, לקבוע פגישה עם שני הורייך ולהוריד לך מספר נקודות מהציון הסופי שלך בתעודה!"
פניי כבר היו עם דמעות רציתי להגיד לה כל כך הרבה כל מה שאני מרגישה שאני לא התכוונתי לעשות את זה שעשיתי את זה מפחד, שאם אבא שלי היה מגלה את זה אפילו היא לא הייתה יכולה להגן עלי.. שאני ממש עצובה מזה שהיא מאוכזבת ממני.. ושבבקשה בבקשה תסלח לי כי ממש רע לי עם זה שהיא כועסת עלי ככה היא הרי המורה הכי אהובה עלי. אין עוד אחת כמוהה!
אבל לא הייתי מוסגלת להגיד את כל זה היא לדעתי אפילו לא היית רוצה להקשיב לי מרוב שהיא כעסה עליי...
היא צדקה, היא כל כך צדקה בכל מה שהיא אמרה מילה במילה.
לא יכולית עוד לעמוד יותר מולה אז אמרתי: "אני חייבת ללכת" ורצתי, לא ידעתי באותו רגע לאן רצתי, רצית ורצתי יצאתי כבר מבית הספר והמשכתי לרוץ.
הגעתי כבר למקום שאני לא מכירה ראיתי דשא והתיישבתי.
הרגליים כל כך כאבו י ,נשכבתי על הדשא נרדמתי.
פתאום התעוררתי למשמע קול: "ילדה, ילדה, את בסדר?" קמתי בבהלה......
המשך יבוא..
מקווה שיצא טוב=]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
