הצלחתי להשתחל לשורות הראשונות בהופעה שלו, זה היה כל כך קשה! הקהל היה מורכב ברובו ממעריצות שנאבקו כמוני לתפוס מבט כמה שיותר טוב מהאליל שלי.
דחפתי ונאבקתי עד עמדתי ממש מולו, נוטפת זיעה ומאושרת יותר ממה שהייתי אי פעם בחיי.
חודשים שאני רודפת אחרי האליל שלי בהופעות הקרובות לביתי ומנסה לפגוש אותו ולספר לו באריכות שאני המעריצה הכי גדולה שלו.
וואו, זה יכול להיות מדהים!
ההופעה נמשכה ואני זזתי לצלילי המוזיקה, לא נותנת לאף אחד, או ליתר דיוק, אף אחת, לקחת את המקום המושלם עליו נלחמתי כמעט חצי הופעה.
הקול שלו מדהים כל כך. אני חושבת שאני מאוהבת. הוא מדהים הרבה יותר במציאות.
אוי, אני חושבת שהוא הביט בי ממש עכשיו. כן! הוא חייך והמשיך לשיר והמבט שלו בער על פניי.
חייכתי חזרה לאליל שלי, אבל הוא כבר הסיט את מבטו.
כמה דקות לפני שההופעה נגמרה, התחלתי להידחק לכיוון דרכו הוא חייב לעבור כאשר הוא יוצא.
מזל שאני מכירה את המקום הזה יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי.
סוף סוף אוכל לדבר עם האליל שלי!
המוסיקה הסתיימה ונעמדתי שם, מחייכת לעצמי, הב שלי מתחיל לפעום בחוזקה.
שיגיע כבר הרגע שאוכל לעצור אותו ולספר לו ולבקש תמונה וחתימה.
הקהל הדלדל יחסית במהירות והייתי מרוצה שנשארתי שם לדבוק במטרה שלי.
במרחק ממני עמדו קבוצת בנות, ככל הנראה לא ידעו מאיפה הוא צריך לצאת. מזל שידעתי! אני אקדים אותן!
ראיתי גוש שחור של שומרי ראש מתקרבים אליי. זו ההזדמנות שלי.
התחלתי לצעוק ולנופף בידיי. שומרי הראש היססו. מה כבר נערה תמימה ומתוקה יכולה לעשות?
הם האטו והאליל שלי היה מאחורה. הוא הציץ כדי לראות מה קרה.
פניו לא השתנו כשהוא ראה אותי.
התחלתי לדבר במהירות:
"אני המעריצה הכי גדולה שלך! אתה האליל שלי! אני תמיד באה להופעות שלך... אני חושבת שאתה מדהים ואני מעריצה אותך כל כך, יש לך קול כל כך יפה ושירים מדהימים ואנ..."
השתתקתי.
הוא עבר אותי במהירות בלי לשים לב אליי, מוציא את המכשיר הסלולארי מכיסו, בודק את השעון.
"קדימה, אני באיחור, יש לי עוד הופעה", זרק לשומרי הראש שלו
הוא נכנס למכונית הגדולה שחנתה ליד, אחריו כל שומרי הראש שלו ונסע משם, בלי לזרוק עוד מבט לאחור.
יש לציין: הכתיבה הילדותית מכוונת.
נכתב לבלוג כתיבה נוצרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
