ישבתי בתחנה עם התיק הקטן שלי והכסף שחסכתי כשקרעתי את עצמי בעבודה ב-3 החודשים האחרונים.
אוטובוס תל אביב-אילת יעבור בצומת אשדוד בעוד כ-10 דקות ואני פה כבר מעל חצי שעה. לא יכולתי להישאר עוד דקה בבית.
בתחנה לא היה אף אחד, עד לפני דקה. סובארו ישנה וחבוטה למראה עצרה לפני רגע ומתוכה יצא חייל גבוה והתיישב לידי בתחנה הבודדה. המכונית נסעה משם.
התעסקתי עם המכשיר הסלולארי שלי בלי סוף, מחפשת תעסוקה. העברתי כך את ה-15 דקות הבאות כשהחייל יושב לידי ושותק.
כמוני.
האוטובוס לבסוף הגיע, עליתי, שילמתי והתיישבתי בספסל הריק הראשון שראיתי. היו מאחורי הספסל הזה שני ספסלים ריקים נוספים.
החייל התיישב לידי.
הנחתי את ראשי על החלון כששמעתי קול עדין "חם היום יחסית לנובמבר, או שאלה המדים שגורמים לי להרגיש ככה?"
הרמתי את הראש ולראשונה הבטתי בפניו של החייל לידי. היה לו שיער שחור וקצר, כמובן. עיניים חומות וגדולות, ריסים ארוכים, עורו שחום. חיוך קל ריחף על שפתיו המלאות.
הבטתי כלאחר יד בלבושי. גופיית סבא ישנה וג'ינס. "כן, חם," קיצרתי.
שתקנו שוב והחזרתי את ראשי לחלון, מנסה לתפוס קצת שינה, לא רוצה לחשוב על מה יקרה כשאגיע לאילת ואתחיל מאפס.
"מאיפה את?" שאל.
"אילת," עניתי. זה נכון לעכשיו.
המבט שלו קדח בפניי אך לא הסתכלתי לו בעיניים. כזאת אני. משפילה מבט.
"תסתכלי עליי רגע," הוא ביקש. הרמתי את מבטי לשניה והשפלתי אותו שוב.
"משהו לא בסדר, נכון?" לחש. הקול שלו העביר בי רעד.
אלוהים, מי הוא?
"אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך," פלטתי.
"אני עופר. את?"
"אני..." חיוך מעודד עלה על פניו. "אהבה."
אני חושבת שהוא חשב שאני משקרת, כי הוא פשוט בהה בי עד שאמרתי "כן, אני לא יודעת מה ההורים שלי חשבו לעצמם..."
הוא חייך שוב.
"נעים להכיר אותך..."
לאחר כמה דקות של שתיקה הוא כחכח בגרונו ואמר "קרה משהו, נכון?"
החיוך שעלה על פניי היה מריר. היחיד כיום שניתן לראות עליי.
"את לא גרה באילת." זו לא הייתה שאלה. אישרתי בכל זאת. "הורים?" הנהנתי.
"בת כמה את?"
"17 וחצי."
"תיכון...?"
"קפצתי כיתה."
"צבא?"
"רק בעוד כשנה."
"משפחה באילת?"
"לא." מבטי קדח בברכיי.
לא ידעתי למה אני מספרת לו משהו בכלל. אני לא מכירה אותו. הוא לא מכיר אותי. ובכל זאת... הוא נתן לי תחושת ביטחון. שאני יכולה לספר לו וזה לא יפרוץ החוצה... למישהו שאני לא רוצה שזה יגיע אליו.
ידעתי שיש סיכוי שלא אראה אותו יותר.
הוא המשיך להביט בי גם כששתקתי. ידעתי שהשאלה שהכי בוערת לכל מי ששומע סיפור כזה מוזר מחכה לפרוץ מלשונו, אך הוא מתאפק.
הרמתי שוב מבט. עיניו חומות חדרו אליי, זעזעו אותי.
"פשוט נמאס לי להיות שם..."
במהלך הדקות הבאות גוללתי בפניו את הסיפור שלי. הוא לא פצה את פיו.
סיפרתי לו איך אחותי עזבה את הבית כשהייתי בכיתה ז', איך ההורים שלי נשברו. איך אמא החזיקה מעמד, איך אבא לא. איך אח שלי התחתן, הביא ילדה, והשאיר אותה לטיפול אצל הורי, בלי שיהיה לו או לאשתו אכפת, ועבר דירה.
סיפרתי לו איך אבא התחיל לשתות ולהיות תחת ההשפעה במשך רוב שעות היום.
סיפרתי לו איך אני משתדלת לא להיות בבית, כי אני מרגישה שם לא בנוח.
סיפרתי לו איך אבא התחיל להכות את אמא. איך אין מי שיפריד. איך פעם אחת הוא הרים גם עליי יד.
סיפרתי לו שאני מרגישה לבד, שעבר כל כך הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שחיבקו אותי באמת, ברצינות. מכל הלב.
סיפרתי לו כמה עבדתי כדי שאוכל פשוט לצאת מהבית ולצאת מהעיר שלי, שחנקה אותי גם היא, להתחיל במקום אחר, עד שאתגייס, עד שאוכל להיות חופשיה.
לא שמתי לב שדמעות יורדות במורד לחיי עד שהוא ניגב אותן.
סיימתי. התנשמתי.
פתאום הוא חיבק אותי. חזק כל כך.
אני לא יודעת מי הוא. מאיפה הוא בא. אני לא יודעת מה השם משפחה שלו.
אבל ידעתי שאני רוצה שהוא יישאר בחיי.
"אני מצטער לשמוע את כל זה," לחש.
התפרצתי שוב.
הוא ליטף את ראשי בזמן שהאוטובוס נסע לכיוון העיר החמה.
"אהבה, קומי," נענעתי בראשי. החיבוק היה חם... מגן.
"אהבה." שוב. למה הוא לא נותן לי לנוח קצת... להירגע?
"אהבה!" פקחתי את עיניי.
אחותי, שני, רכנה מעליי. הייתי במיטתי.
"הם שוב רבים," אמרה. היא התיישבה על מיטתה שכמעט הייתה צמודה לשלי וחיבקה את ברכיה.
צעקות נשמעו ברקע, אך אני חשבתי על החייל שלי. שאני צריכה למצוא. שאני חייבת למצוא.
התהפכתי לצד השני ועצמתי את עיניי, נרדמת במהירות שוב.
אולי זה טוב שהתרגלתי.
או שזה פשוט הרגל רע.
תחרות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
