היא פשוט ישבה שם, במקום הכי בודד בעיר.
ישב ובהתה במרחק, במה שנדמה כמבט הכי עצוב שראיתי בחיי.
רציתי לפנות אליה, לדבר איתה, לומר לה שיהיה בסדר. באמת שיהיה, אבל לא יכולתי.
עמדתי רחוק והבטתי בה. כשאור השמש פגע בפניה בעת שהתחילה לשקוע, ראיתי ניצוצות על פניה.
היא ישבה שם ובכתה.
אני לא יודע למה עצרתי שם, בכלל, יצאתי לאימון ריצה קצר.
אבל היא ריתקה אותי.
ניסיתי להסיט את פניי ממנה, ניסיתי לזוז משם. לא רציתי שהיא תרגיש שאני פולש לה לפרטיות, לרגע הזה, שבו היא מרגישה את הצורך להיות לבד.
כשהתחלתי לזוז, רגליי לקחו אותי מולה. אני חושב שהתזוזה תפסה את עיניה והיא הסיטה מבטה אליי והרגשתי שעיניה החומות והגדולות חודרות אל נבכי נשמתי.
כ5 דקות עמדתי שם והיא בחנה אותי.
כשהיא הסיטה את מבטה חזרה, גל חדש של דמעות שטף את פניה, אך אני... אני הסתובבתי והלכתי משם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
