הסיפור נכתב לבלוג כתיבה נוצרת.
זה היה עוד יום רגיל בשביל כולם, אך לא בשביל ניר. היא קמה, מרוגשת, ממיטתה, ופנתה למראה להביט על פניה, שניראו חיוורות באור השמש שנכנס מחלון הפתוח.
היה זה יום חמים, אחרי כמה ימים רצופים של גשם. היום תוכל ללכת אל האישה הנכה בקצה השני של העיר כדי לסעוד אותה. היא הייתה זקוקה לעזרה וליבה של ניר יצא אליה. לא, ניר לא קיבלה תמורה. התמורה היחידה שלה הייתה מה שהרגישה לאחר עשיית מעשה טוב.
רק לאחר שסיימה להתארגן לבית הספר שמה לב ששכחה לשים את משקפיה, בלעדיהם היא רואה מטושטש. מאד. כנראה שמצב רוח הטוב שלה השפיע עליה. היא הניחה אותם על אפה וירדה לקומה התחתונה בביתה, לגלות שאמה יצאה מוקדם לעבודה.
לניר לא היה אבא. אבא של ניר נהרג במלחמת לבנון השניה, 3 ימים לפני שהצבא הישראלי יצא מלבנון. אחד מתוך שני הרוגים במהלך הפסקת האש. ניר לקחה זאת קשה, אך התגברה על כך. "בשביל אמא". לפעמים, תקפו אותה געגועים אליו. היא לא שכחה את הימים כשהייתה ילדה קטנה, הוא תמיד דאג ללמד אותה ערכים. אף פעם לא ניסה להחדיר למוחה את החומר הנלמד בבית הספר. הוא טען שקודם כל, צריך להיות בן אדם. הוא נהג לקחת אותה למקומות כמו בתי מחסה ובתי חולים, כדי לעזור לאנשים.
אביה לעולם לא יראה אותה מגיעה לגיל הבגרות. הרי היא רק בת 15 עכשיו.
ניר יצאה מהבית והתחילה ללכת במהירות לכיוון בית ספרה, לעוד יום מייאש. אך לפחות היום לא תיאלץ להישאר בבית ואולי לשמוע שוב את אמה בוכה בשקט בחדר. אפילו שעברו כמעט שנתיים, אמה לא הפסיקה לחשוב על אביה ודמות גבר הייתה חסרה בבית.
ניר לא הייתה מקובלת מידי בכיתתה. למעשה, היא לא הייתה מקובלת בכלל. בהפסקות היא ישבה מתחת לעץ האלון בחצר וקראה ספר. בכיתה, היא ישבה לבד. אם קרה מצב שהמורה העבירה ילד שהפריע לידה, הילד העדיף לצאת מהכיתה ולא לסבול את נוכחותה קרובה אליו.
בדרכה היא ראתה את חן. חן הייתה הנערה הכי מקובלת בכיתה. כולם אהבו אותה והיו סביבה (היא נהגה בהתאם). חן הביטה לאחור וראתה אותה. חיוכה הזדוני כמעט נעלם מעינה של ניר. "תראו מי כאן," אמרה חן. "ניר," הוסיפה, יורקת את השם.
"מה?" ענתה ניר בייאוש, מנסה לא להביט לתוך עיניה היפות של חן, שהותירו אחריה שובל של בנים בהפסקות.
"התקלחת בזמן האחרון? שאני אדע אם אפשר להתקרב אליך," גיחכה חן.
ניר הביטה בה, הפעם לתוך העיניים. "לא, את יכולה להתרחק ממני."
חן בהתה בה. לרגע ניר חשבה שהיא ראתה בעיניה ניצוץ של רחמים, אך מחשבה זו חלפה מיד כשחן אמרה "חשדתי בזה." והתחילה ללכת יותר מהר לכיוון בית הספר, לאחר שחצתה למדרכה השניה, כמה שיותר רחוק מהיצור הזה שנקרא ניר.
במהלך שיעור היסטוריה הכתיבה המורה את החומר באופן קדחתני ולניר כאבה כבר היד. לפתע נשמע צלצול הפלאפון של המורה והיא ביקשה סליחה ויצאה לשניה החוצה.
ניר הניחה את העט על השולחן ושפשפה את עיניה בעייפות. כשפקחה את עיניה המחברת שלה כבר לא הייתה שם. היא הביטה סביב וראתה שרון מביט בה בחיוך שלא משתמע לשתי פנים.
"תחזיר לי את המחברת," דרשה.
"תחזיר לי את המחברת," הוא חיקה אותה בלעג.
"אני רצינית!" הרימה את קולה, והוא עשה כן.
היא קמה ממקומה, לקול "אווו" מזלזל של רון.
"אם תתקרבי עוד צעד, אני אתלוש דף," הוא אמר.
היא הביטה מסביב, מחכה, אולי מישהו יעזור לה. כמעט כל הכיתה הביטה אבל כולם חיכו לראות מה יקרה.
היא צעדה צעד אחד לכיוונו. הוא תלש דף. כולם צחקו.
דמעות עלו בעיניה של ניר, כשהתקרבה עוד צעד, ועוד דף נתלש.
"בבקשה," אמרה. דמעה זלגה מעינה. רון גיחך.
לפתע המורה נכנסה במהירות לכיתה, ולא שמה לב למתרחש. רון זרק לניר את מחברתה וניר התיישבה במקום, רואה את הדפים המקומטים על הרצפה ובטנה התכווצה. זה לא שהיה לה רגש למחברת, כלל לא. אך מה שכל התרחיש סימל. זו לא הפעם הראשונה, ובטח שלא האחרונה.
זה הרס לה את כל מצב הרוח.
לאחר בית הספר הגיעה ניר הביתה ועלתה במהירות לחדרה, לא יודעת אם אמה בכלל נמצאת בבית. לא היה אכפת לה.
בחדרה, שמה את השיר העצוב ביותר שיכלה למצוא ושכבה על בטנה על מיטתה, טומנת את פניה בכרית ומתפרקת. כך עשתה שעה ארוכה. איכשהו, זה גרם לה להרגיש טוב יותר.
לאחר ששטפה את פניה ונרגעה, החליפה את בגדיה ויצאה לדרך ברגל לאישה הנכה בקצה השני של העיר.
האישה חיה בבית מלוכלך ושכבת אבק נראתה בכל מקום. יועצת בית הספר, שהפנתה את ניר לאישה זו לאחר שניר אמרה כי היא מעוניינת להתנדב, הזהירה אותה שכך יהיה, אך ניר חשבה שזה לא יכול להיות עד כדי כך גרוע, אך זה היה.
היא החליטה שתבוא לאישה יותר מפעם אחת בשבוע, לפחות עד שביתה יהיה מקום נעים לחיות בו.
האישה הייתה אישה נעימה, אך ניתן היה לראות את העצב על פניה. היא הייתה לבדה. בעלה נפטר זמן קצר קודם לכן ובנה היחיד חי, כך ניר הבינה מדבריה, עם אשתו בארה"ב, לאחר שנשלח לשם ממקום עבודתו. ניר דיברה איתה שעה בערך, והתחילה להרגיש קרובה יותר אליה. היא לא הייתה בעייתית ולא היו לה דרישות – היא פשוט רצתה חברה.
לאחר מכן ניר ניקתה כמה שיותר בזמן קצר והשיפור נראה בחדר. פעם הבאה, תנקה חדר אחר.
היא נפרדה ממנה לשלום והבטיחה לחזור עוד השבוע.
ניר יצאה לדרכה הארוכה הביתה ומחשבותיה נדדו למקומות רחוקים.
בהגיעה הביתה ראתה ניר אורות דולקים והניחה שאמא שלה שם. כשנכנסה הביתה, היא בירכה אותה לשלום ורצתה לעלות לחדרה, אך אמה קראה לה להצטרף אליה. היא מלמלה בכעס והתיישבה ליד אמה בסלון, אז שמה לב שהעיניה הכחולות של אמה אדומות ונפוחות. "היא בטח שוב חשבה על אבא," הניחה ניר.
אך לא.
"ניר, סבא נפטר," הניחה עליה כך את הפצצה.
ניר לא יכלה לענות. סבא שלה היה קרוב המשפחה היחיד שנותר להן. האחרים נפטרו עוד לפני שניר נולדה, לאמה לא היו אחים או אחיות ומשפחתו של אביה לא שמרה איתן על קשר.
היא פשוט קמה ועלתה לחדרה, חשה ברע. היא לא הצליחה לבכות וזה רק גרם לה להרגיש רע עוד יותר.
היא שכבה במיטתה בבגדים מלאים, עד שנרדמה.
למחרת בבוקר שוב נכנסה לכיתה, אך הפעם משהו היה שונה. בפנים, חבריה לכיתה ישבו צפופים אחד לשני והתלחששו. כשהיא נכנסה, הם צחקו בלעג, מצפים. היא ראתה שהם מסתכלים עליה ועל הלוח שנמצא מאחוריה.
היא הביטה לאחור.
דמעות הציפו את עיניה והיא יצאה בריצה החוצה, רחוק מבית הספר, רחוק מכולם.
גג הבניין הגבוה והנטוש שהיה בעירה, הבית השני שלה.
היא רצה לשם ועלתה לגג, יושבת למעלה וחושבת. הדמעות לא הפסיקו לרדת מעיניה היפות ושערה התבדר ברוח.
"זה כבר עבר כל גבול," חשבה לעצמה. היא לא הבינה מדוע כולם מתנכלים לה. אף אחד לא באמת הכיר אותה. כולם חשבו שהיא רובוט חסר רגשות, אחת שלא אכפת לה מכלום חוץ מהלימודים, אחת שלא מרגישה, ריקה.
"הם לא יודעים כלום," רטנה.
על אביה לא סיפרה לאף אחד. ולמי תספר? הרי חברות לא היו לה. כל הבנים סלדו ממנה, למרות שהייתה נערה יפה.
כשישבה מתחת לעץ האלון בהפסקה, אף אחד לא טרח להתקרב אליה ולשאול מה שלומה, ואם היא בסדר. אף פעם לא קיבלה טלפונים מחבריה לכיתה. פעם, ביסודי, היה לה טוב... אך לאחר שהופרדה מכל הילדים איתם התבגרה 6 שנים, הכל הפך להיות יותר גרוע. עוד מעט היא תהיה כבר בת 16. היא אף פעם לא הייתה במסיבה אמיתית, אף פעם לא ידעה מה זה להרגיש נאהבת ע"י מישהו. זה כאב לה כ"כ.
חצי יום התבזבז לה על גג הבניין הנטוש.
כששמה לב לשעה היא רצה במהירות לביתה של האישה הנכה, במטרה להיות איתה היום יותר מהיום הקודם. היא נכנסה לביתה, מתנשפת, למרות שהבית לא היה רחוק מהבניין הנטוש.
הן שוב דיברו קצת, והפעם ניר סיפרה יותר על עצמה. היא סיפרה על משפחתה, על סבה, בצביטה של כאב, אך על אביה החסירה פרטים. רק סיפרה שהוא איש צבא.
הפעם היא הספיקה לנקות הרבה יותר. כשסיימה, פתחה את כל החלונות בבית, והאווירה כבר הייתה יותר טובה, השינוי אפילו ניכר על פני האישה החביבה.
ניר שוב נפרדה ממנה לשלום, הפעם אפילו חיבקה אותה. היא נקשרה אליה במהירות.
בדרכה הביתה, חשבה האם היא צריכה לספר לאמה מה שקרה היום בבית הספר.
שיעור תנ"ך היה השיעור השנוא ביותר על ניר. המורה שלה התנכל לה וכל הזמן שאל אותה שאלות. היא הבינה את החומר הנלמד, אך לא אהבה לענות על שאלות בכיתה. גם אם צדקה וגם אם לא – כולם לעגו לה בכל מקרה.
לאחר השאלה השלישית שהמורה שאל אותה, היא נאנחה בשקט ושקעה בכיסאה, עייפה.
היא בקושי ישנה בלילה הקודם מרוב מחשבות. אולי היא צריכה לפנות לסמכות עליונה בבית הספר וזה ישפר את מצבה.
היא הוציאה דף ריק וכתבה את מה שעובר עליה – הדבר היחיד שגורם לה להרגיש טוב יותר, חוץ מלעזור לאחרים.
היא כתבה שם על מה שעובר עליה ועל הלבטים שלה.
היא לא שמה לב שגיל עומד מאחוריה וקורא את כל מה שכתבה.
בסוף יום הלימודים, ניר יצאה מהכיתה האחרונה. נראה כי כולם מיהרו להגיע למקום כלשהו.
היא הלכה באיטיות לכיוון שער בית הספר, עברה אותו, ולפני שהיא הספיקה לעשות עוד צעד, היא הייתה מוקפת בחבריה לכיתה.
"שמענו שאת רוצה להלשין," אמר לה עידו.
"אם תעזי לעשות דבר כזה..." התעצבן רון.
"ידעתי שיש סיבה לכך שאני שונאת אותך," אמרה קורל, מתקרבת לניר ומושכת בשערה בחוזקה.
ניר צעקה, ופתאום הרגישה כאבים במקומות כה רבים בגופה.
הם העזו להרים עליה יד.
אחד סתר לה.
שניה משכה בשערה.
אחר, נתן לה אגרוף בבטנה.
זה הפסיק מהר כמו שזה התחיל.
היא נפלה על ברכיה. ועצמה את עיניה.
"זאת רק טעימה קטנה," אמר לה מישהו. נשמע כאילו היה רחוק כ"כ ממנה.
לאחר דקה פקחה את עיניה.
הם כבר לא היו שם.
היא שוב ברחה לשם. לגג הבניין הנטוש.
היא לא יכלה יותר וידעה שהגיע הזמן לעשות משהו בנידון.
היא עמדה על הגג, פניה שטופות דמעות שבאו בהתקפי בכי שחזרו על עצמם פעמים תקופות מאד.
היא שם כבר שעות ארוכות.
"אני צריכה לעשות משהו," חזרה ואמרה, כמטורפת.
"אני לא אלך יותר לשום מקום," החליטה.
היא מלמלה לעצמה כמה מילים.
ניר התקרבה לשפת הגג. היא עמדה ממש בקצה. היא החליטה לשים את זה בידי הרוח. זה יקרה בסוף, היא ידעה, וכשזה יקרה, זה בעצם יהיה הסוף.
היא התקרבה כמה שיותר לשפה, עד שיכלה לראות כל דבר שקורה למטה, עד שחלק קטן מסולית הנעל שלה הייתה באוויר, והרימה רגל אחת. משאירה את הכל בידי הרוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
