לקוראי, שלום
קראתי היום ב-הארץ שהרב שאר ישוב כהן הציע לשנות את נוסח התפילה לשלום המדינה שחוברה ע"י ש"י עגנון מ: "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתינו...", ל: "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו, ברך את מדינת ישראל שתהיה ראשית צמיחת גאולתינו...". אמנם שינוי קטן, אך מאוד משמעותי. אם עד עכשיו, רוב הציבור הדתי-לאומי ראה במדינת ישראל התחלת תהליך הגאולה, מעתה, המדינה איננה תחילת תהליך הגאולה אלא כלי שבעתיד תביא להתחלת תהליך הגאולה. שינוי זה מעיד על הנתק הגדול והמשבר בתוך עולם הישיבות כתוצאה מההתנתקות (אך לא רק זה) ובעצם מאפשרת לרבנים לומר לתלמידיהם שערך ההקרבה למען המדינה אינו ערך עליון יותר, הקדושה אינה תופסת, ויש להתייחס במעין כבדהו וחשדהו למוסדות המדינה.
פירוק המערכות האידיאולוגיות המרכזיות שמקשרות בין הארץ ליושביה אינו רק נחלת הדתיים לאומיים. מהצד השני של המפה האידיאולוגית, עלייתה של האינדבידואליות, ההתמכרות לדיונסיוס, השטחיות של תרבות הרייטינג והזוהר, גם הן רעות חולות שמעידות על חולשת הקשר בין הרעיון הציוני למדינה. ההתמקדות בבמות הבידור, בדגל הענק, במופעי לייזר למיניהם, בעוצמה הצבאית בחגיגות ה-60 מעיד יותר מכל על הבחירות שנעשו בעשורים האחרונים לכיוון הפופוליזם והראוותניות. איפה הדיונים שעוסקים בקשר בין העם לארצו, לזהות הלאומית, למוסר ולערכים לאומיים? איפה המפגשים של אנשי הרוח עם הציבור הרחב לשמוע ולהשמיע? למה אין דגש השנה במערכת החינוך על שאלות שקשורות לאזרחות, לחובות ולזכויות? אינני אומר שלא צריך לצאת לרחובות ולשמוח, אבל מדובר בערב אחד בלבד שוודאי יישכח בחום המנגלים למחרת, ואיפה הערך המוסף של היום המיוחד הזה?
מדינה, כמו אדם, שמגיעה ל-60 היא כבר לא צעירה. היא עברה כברת דרך ארוכה, צברה ניסיון, הצלחות ואכזבות, ומכינה את עצמה לזקנה ואריכות ימים. לאמיתו של דבר, המדינה הרבה יותר מבוגרת מ-60, מכיוון שהייתה לה תקופת הריון ארוכה ומפרכת. אם מנתקים את המדינה מתקופת הריונה, אנו נשארים עם מדינה ש-"תהיה ראשית צמיחת גאולתינו" מצד אחד, ורדידות תרבותית ומוסרית מצד שני. הא בהא תליא. ידיעה מעמיקה של העבר ממלכת ישראל ועד למדינת ישראל מעלה שאלות וסוגיות שיכולות להשליך אור על קיומנו כאן ועכשיו. ידיעה אינה הכרה באמת מסויימת, אלא מצביעה על היכולת למקם את המדינה ואת עצמנו בתוך מרחב גיאוגרפי, פוליטי, דתי ותרבותי הרבה יותר מורכב ומעניין. השאלות שעולות מתוך הסתכלות על ההקשר הזה מחייבות התבוננות פנימה והחוצה, והתמודדות יומיומית מחודשת עם הקיום שלנו כאן.
אני אחגוג את שנת ה-60 בעוד מספר ימים, אך עם תחושה מאוד קשה של החמצה גדולה. מצד אחד, העולם הדתי לאומי לא השכיל להבין שמדינת ישראל אינה "ראשית צמיחת גאולתינו" אלא הגאולה עצמה, ולפי תפיסתם (וכפי שזה בא לידי ביטוי במילותיו של הרב שאר ישוב כהן לעיל) אנו עדיין חיים בגלות, למרות שאנו במדינה ריבונית, עם כל המשתמע מכך. מצד שני, הרוב הלא אורתודוקסי אינו מתעניין בהקשר הרחב שהזכרתי, וזה בא לידי ביטוי במערכות הפוליטיות והחינוכיות. אנו מאבדים את עצמנו לדעת מכיוון שאנו לא מתחברים אל העבר שלנו ובונים מתוכו להווה ולעתיד.
תומס פרידמן כתב טור בניו יורק טיימס שעוסק בחולשתה של ארה"ב, בצורך במנהיג שיאמר לעם את האמת, ובתחושה שלו שיש הרבה אמריקאים שנמאס להם מההתפקרות שהם מרגישים מבית ושרוצים לבנות מחדש את ארצם. כמובן, שהמציאות כאן אחרת משם (וטוב שכך! מעט פחות מהתרבות האמריקאית היה עושה לנו רק טוב), אך אפשר לקרוא את הטור שלו כמתייחס לישראל ביום עצמאותה ה-60.
ואני תפילתי, שנשכיל להבין שהכסף יעוור עיני צדיקים, ושהכבוד והשררה הם חיי שעה ולא חיי עולם. שנשכיל להבין שמבלי השקעה גדולה בחינוך, אין ולא תהיה לנו עתיד. שנשכיל להבין שבלי ערכים (שמתחילים מהבית) כמו סבלנות וסובלנות, ערבות הדדית, אהבת רעיך כמוך, וכבוד לזולת, חברה לא יכולה להתקיים לאורך זמן. שנחיה לבטח בארצנו ושנחדש ימינו כקדם.
בברכת חג שמח ויום טוב,
בעה"ס השמח בחלקו