העולם פתאום ניראה אחרת,

עולם אפור

עולם מפחיד

עולם ששכולו עשוי ממתכת חלודה ישנה.

ובכל זאת

אני רוצה להגיד לך תודה,

על זה שאתה נותן לנו עוד הזדמנות להשתנות,

על זה שבכלל נתת לנו את מתנת החיים,

על זה שאתה דואג לנו.

למרות כל מה שאנחנו מעוללים למה שבראת,

למרות כל הנזקים

ולמרות הכל,

אתה נותן לנו הזדמנות לשנות

ולהשתנות.

קטע שכתבתי ביום... חמישי אם אני לא טועה XP תגידו מה דעתכם.

היא עמדה שם, עם פני מלאך תמים, מבולבלת ורועד, מביטה מטה, ולא מבינה למה איך כמות האנשים מלטה גדלה, למה זה כל כך מעניין אותם שהיא עומדת שם?

היו שם נשים וגברים, ילדים ותינוקות, אפילו נהגי המכוניות נעמדו בצד, וכולם הביטו בה, קבוצה של אנשים מתחו בד בצבע תכלת וניסו לכוון למקום משוער.

היא רצתה בזאת, אך פחדה כל כך. הרגליה הדקיקות רעדו, פנייה הלבינו, ודמעותיה נפלו את כל הדרך למטה במהירות מטריפה. היא הביטה בדמעות שהתנפצו על הקרקע וחשבה לעצמ, שגם היא בסופו של דבר תעשה את דרכן.

בבת אחת היא שינתה כביכול את מטרתה ואמרה לעצמה שהיא הולכת לטפל בדמעות שנפלו למטה.

היא בלעה רוק, פרשה את ידייה ודימתה את עצמה כציפור המתכוננת לעוף לשמיים,

הביטה למעלה, לשמים הכחולים, עצמה את עייניה, נשמה נשימה עמוקה וקפצה.

זהו. אין לי יותר מה להגיד.

אתם מוזמנים להגיב על העיצוב הדי פשוט בינתיים

(אני עוד צריכה לחדש את הרשימות) ובכלל על הפוסט :|