אני זוכרת שזה היה בערך לפני שנה, אני אומנם לא זוכרת תאריך מדויק אבל אני זוכרת שזה היה אוקטובר שבאותו חודש החלטתי- השנה הקרובה תהיה שנה קשה. אני לא זוכרת למה הרגשתי את זה אני לא זוכרת למה אמרתי את זה או למי אמרתי את זה אבל מישהו ידע, מישהו הרגיש, השנה האחרונה גרמה לי לחשוב, הרבה על עצמי ועל אנשים.
על סיטואציות שאף אחד לא רוצה להיות חלק בהם אבל לפעמים אין לו ברירה, ועל מחשבות נוראיות וכואבות שאנשים גרמו לי.
וכל השנה הזאת, במהלך כל השנה הדבר היחידי שהיה קבוע זה להגיע ביום חמישי הביתה, להיכנס לכותנת לילה העצומה שלי ולשקוע בשינה עמוקה עד יום שבת בערב. גם אם יצאתי ביום שישי או בחמישי בערב עדיין הייתי באותו ראש כמו שהייתי בתוך הכותנת. היא הכילה הכל- את הדיכאון, את המחשבות היא בסה"כ- עזרה לי לברוח.
עכשיו אני מסתכלת עליה, על הסמרטוט הנוראי הזה כותנת משבצות עצומה וחושבת לעצמי "איך?" איך למען השם נתתי לעצמי להגיע למצב הזה? וזה לא שחברים שלי או המשפחה שלי 'נתנו' לי כביכול להגיע לזה, הם עשו הכל ובאמת הכל בשביל לנסות ולהוציא אותי מזה, לגרום לי להבין שזה לא שווה את זה, ושזה היה מסריח מההתחלה (בערך כמו הכותנת) אבל אני בשלי, והדבר היחידי שיכול להוציא אותי מהכותנת- זה הוא.
שנה שלמה ביזבזתי על אובססיה שנה שלמה ביזבזתי עליו. והכותנת הזאת ראתה הכל, מהרגע שזה התחיל עד לרגע שזה נגמר.
הגיע הזמן לפיג'מה חדשה.
שנה טובה לכולם, והפעם היא באמת תהיה טובה, תסמכו עליי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Menta latte