רק חבל שאיכשהו כל פעם שאני מתכוונת לעשות זאת,כל המילים בורחות.
גם אין חשק לפרסם דברים אישיים מידי לאנשים שמכירים את הבלוג הזה.
גם אין חשק בכלל לרשום פוסט ארוך.
הכול עובר..לאט לאט...
ואנחנו רק נשארים עם הזכרונות שלנו, שהופכים לנוסטלגיה מתוקה אחרי שעובר הכאב.
כי זה,מה שנשאר מהגבר שאהבתי,מוחשית:
ואף לא זה.הפרח נבל ממזמן.
אבל מי אמר שאני לא אופטימית? :)