אני לא יודעת מה קורה בזמן האחרון אבל אף אחד, פשוט אף אחד לא נוגע בי. אני לא מתגעגעת לאף אחד, לא מרגישה חלק ממשהו, לא מרגישה נחוצה וגם לא צריכה אף אחד. אני לא רוצה להיות בקרבת אנשים כי אין לי כח אליהם.
לא ראיתי את חברות שלי כבר 21 יום. לפני שלושה שבועות יצאתי לסופ"ש עם ההורים ובגלל שהייתי צריכה להיות בבית של חייל שלי ב-9:00 בבוקר כבר העדפתי לישון בתל אביב. אז לא הייתי בבית, לא ראיתי אף אחד וגם לא דיברתי עם אף אחד. ואז נסעתי לבסיס לשבועיים ואם להיות כנה... לא התקשרתי לחברות שלי, עניתי להן רק כי ידעתי שאני צריכה ולא ממש עניין אותי מה יש להן להגיד. כי פחות מעניין אותן מה עובר עליי. לא. זה לא נכון.
את שרית לא מעניין מה עובר עליי. היא מתקשרת אליי רק כשחייל שלה עושה או כותב לה משהו. או שמישהו מחמיא לה. מספרת ואז מנתקת. ולפעמים בא לי לבקש ממנה שתפסיק לדבר על דברים כאלה. בא לי להראות לה את הקיר שלי, שמלא במכתבים מאנשים שהייתי חשובה להם באמת ולהגיד לה שהיא שטחית.
יעל רוצה לדעת מה עובר עליי... אבל אני בחיים לא אספר לה.
אני לא יודעת למה אבל אני באמת לא מסוגלת לחלוק איתה את הרגשות שלי.
הן פשוט לא חסרות לי. אני מרגישה שהן חברות ושאני איזה כלי עזר חיצוני שנמצא שם למקרה שיעל תתעצבן.
הייתה לנו סדנת קב"ן משרדית (תתפלאו... מש"קיות ת"ש ממש ממש צריכות קב"ן) והנושא היה דרכי תקשורת (כי בדיוק היה ריב בין אביה לגל ומאיה ביקשה מהקב"ניות לדבר על זה). התחלתי להגיע שם לתובנות חדשות.
אני לא אספר למישהו שכעסתי עליו. אני אבליג. לא אכעס אבל אזכור. הוא יעשה את אותו הדבר ואני לא אכעס שוב, אולי אזרוק איזו מילה אבל שום דבר מעבר. בפעם השלישית אני פשוט אנתק קשר. כי איך הוא לא הבין שנפגעתי בפעמיים הראשונות? והוא לא יידע למה, והוא יישלח הודעות וינסה להבין אבל אני מחקתי אותו וזהו. הקב"נית שאלה אותי למה אני לא אומרת להם. הסברתי לה שיש אנשים שכשאני אומרת להם מה אני מרגישה הם לא עסוקים בלהקשיב, הם עסוקים בלחשוב על דרך לענות לי. ושאני אתעצבן ואפגע והם יתעצבנו וייפגעו ואז במילא תהיה מתיחות וזה סתם בזבוז אנרגיה כי הקשר בחיים לא יהיה אותו הדבר. אז למה להיכנס לזה מלכתחילה ?
"ואת חושבת שזו דרך טובה ?" - אמרתי לה שככה אני לא נפגעת. שכבר נפגעתי מספיק בחיים שלי ואין לי כח לעוד. שאני יודעת שאיבדתי הרבה אנשים בדרך הזו אבל יש גבול לכמה אפשר לתת בלי לקבל כלום בחזרה.
וגם הסברתי שעם הבנות במשרד זה שונה.
עוד מסקנה שהגעתי אליה :
כל החיים שלי אמרו לי שאני מצפה ליותר מדי מאנשים. שאני לא יכולה להיות טוטאלית ולצפות שגם הצד השני יהיה כזה, כי לא כולם מסוגלים. אז הרף ירד. וכל מה שספגתי מחברות שלי היה נראה לי נורמטיבי, שככה חברות צריכות להתנהג אחת עם השנייה. כל אחד נותן את מה שהוא יכול.
ואז הגעתי למשרד ופגשתי בנות שזהות לי. שהן בדיוק מה שאני מחפשת בחברה הכי טובה, אותן בנות שאמרו לי שלא יכול להיות שהן קיימות. ואחרי שגיליתי שיש אנשים בעולם הזה שעומדים ברף שלי ומציבים לי את אותו הרף בדיוק, נמאס לי מאלו שלא עומדים בו.
למה אני צריכה אותן ?
ואני חוזרת הביתה לאן ? אני לא באמת רוצה להיפגש איתן, אין לי נושאי שיחה משותפים כי אני לא אתרברב מול שרית על העבודה שלי ונמאס לי לדבר על שרית עם יעל ואני לא יכולה לספר להן שום דבר ממה שעובר עליי. עוד מעט אני יוצאת עם שרית שלא יודעת שעברו עליי שבועיים נוראיים, שאתמול הייתי על סף בכי כי הבנות בסגל שלי בכו ולא יכולתי לעמוד בזה, שבכיתי לאביה ולחרות וליובל ואמרתי להן שאני באמת לא מסוגלת יותר.
שאני לא מרגישה מקצועית, שאני לא מרגישה טובה ושלא משנה כמה הסגל שלי אוהב אותי זה בחיים לא יהיה מספיק.
ויעל בטח עם טל עכשיו ולא מעניין אותי. אני לא מקנאה. אני אדישה לזה וזה עצוב. כי אם היה אכפת לי, הייתי מקנאה.
בא לי שייגמר לי המלווה ואני אוכל לנסוע לבנות. לצאת לבלות איתן.
ובא לי חבר !!!!!!!!!!!!! אלוהים יודע מאיפה אני מוצאת אחד כזה.
אני מרגישה אפטית לסביבה.
להתראות
ספיר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
**sap**