לפני שלושה שבועות נועה (אחת המש"קיות אצלנו) השתחררה. אני לא יכולה להסביר מה היא הייתה בשבילי... היא הכניסה אותי לפלוגה, לימדה אותי איך להיות מש"קית ת"ש טובה, הקשיבה לי, הייתה הפסיכולוגית שלי וראתה אותי בכל מצב צבירה אפשרי ; בוכה, צוחקת, מאושרת, מתוסכלת- ה-כ-ל.
היא אומנם השתחררה, אבל לא באמת הפנמתי את זה. ידעתי שעוד שלושה שבועות יש את הפריסה שלה ואני בטוח אראה אותה.. דיברתי איתה בטלפון כאילו הכל כרגיל, בקיצור.. הכחשה.
ואז הגיע יום רביעי. החיילים שלי סיימו טירונות. אחרי מחזור מזעזע מבחינת ת"ש ומכל בחינה אפשרית אחרת אני ואליענה עמדנו על מגרש המסדרים ליד המ"מ והסמלת וחיכינו שהטקס ייגמר. המב"ס התחיל לקרוא נאום ובסופו הוא הקריא את שמות האנשים שמשתחררים. מאיזושהי סיבה שלא מובנת לי, הוא לא הקריא את השם של אליענה. כעסתי.. נעלבתי בשבילה. זה היה המחזור האחרון שלה. זה היה מחזור כל כך אינטנסיבי וקשה; נועה לא הייתה איתה (והן חברות ממש טובות) טיפול הת"ש היה מטורף (היו לה איזה 15 בודדים) והיא עבדה בשיתוף עם מ"מ שהדבר האחרון שמעניין אותה זה טיפול הת"ש של החיילים. והיא נלחמה בכולם, עשתה את הבלתי אפשרי לאפשרי , הגישה איזה מאתיים בקשות והיא סבלה... היא כל כך סבלה. לא הזכירו את השם שלה.
היא ניגשה אליי בסוף הטקס, חיבקה אותי ואמרה לי שהיא רק רוצה לעוף משם. היא הלכה ואני חיפשתי אותה ולא מצאתי. אני ומאיה הלכנו לחדר שלה ומצאנו אותה בוכה תוך כדי שהיא אורזת את הדברים שלה. "זה התפקיד הכי כפויי טובה שעשיתי בחיים שלי, אני שמחה שעשיתי אותו אבל נמאס לי ואני רק רוצה ללכת מפה. אין לי כח יותר". ניסינו לדבר איתה, להגיד לה שאנחנו לא רוצות שהיא תצא בהרגשה כזו מהש.ג. היא עשתה שירות כל כך משמעותי והיא כל כך נהנתה וחבל שהמחזור האחרון יעכיר את הסוף. אבל היא כעסה והיא הייתה צריכה לפרוק את החודשיים המזעזעים האלו. היא יצאה מהחדר לדבר עם נועה ואז בכיתי. כל כך לא מגיע לה לסיים ככה את השירות. אני ומאיה הלכנו לטקס הרמת כוסית והשארנו איתה את אביה ודבורה. באמצע הטקס היא נכנסה והתיישבה לידנו (כל כך שמחתי שהיא לא הלכה בסוף ..). היא קיבלה תעודה והמ"פ שיבחה אותה. זה היה נחמד. קצת יחס...
ואז בסוף הטקס היא ומאיה עלו לבמה והמ"פ שלי אמרה לי לעלות לבמה- אליענה הורישה לי את הסיכה שלה. זה היה הדבר הכי מרגש שהיא יכלה לעשות בשבילי. אני חושבת שהתחבקתי איתה איזה שעה על הבמה. בסוף הטקס יצאנו למסעדה עם הסגל, דיברנו וצחקנו והיה כיף. היא הלכה לישון אצל נועה (הן היו צריכות לעשות סידורים אחרונים לפריסה שלהן יום למחרת) אבל שמחתי שהיא יצאה עם חיוך. ואז התיישבתי מול המחשב והתחלתי לכתוב לה את הברכה... כתבתי וכתבתי וכתבתי והייתי על סף בכי.. התחלתי להפנים שזהו, היא עוזבת.
יום למחרת יצאנו כל המש"קיות לפריסה אצל נועה... זו הייתה פריסה יצירתית. משהו בנוסח תאילנד כזה. ציורי פנים, קטורת ולבוש חופשי כזה. הבאנו להן את המתנות שלהן (עשינו להן מחברות גדולות שמודבקות בהן תמונות שלהן מהבסיס ומלא מלא ברכות מהפלוגות וציירנו לכל אחת ציור של הנוף במשרד על קנבס- זה היה כזה מדהים!!) והן ממש התרגשו.
נועה הביאה לכל אחת כרית חימום שהיא תפרה בעצמה.. על שלי כתוב "לספירוש, עם חום והמון אהבה! נועה." זה ממש יפה ויעיל ! ואז הגיעה תורה של אליענה... היא חילקה לנו את הברכות.. אני קראתי את שלי והתחלתי לבכות :
"ספיר
נשמתי.כמה זכיתי שיצא לי לשרת איתך יחדיו! את בהחלט בחורה מיוחדת כל כך! אומנם תהינו לגבי הייעודי לקצונה אבל אני יכולה לומר לך שאת בהחלט הוכחת את עצמך בתור מש"קית למופת ואת אולי היחידה בעולם שאני יכולה לומר עליה בביטחון שצריכה להיות קצינה. יקירתי, ידוע כי את לא תמיד יודעת להעריך את עצמך ולכן חשוב לי שתדעי כמה את מדהימה- ולא רק מבחינה מקצועית כי את זה קשה לפספס,אלא פשוט מי שאת. יש לך אינטיליגנציה רגשית כל כך גבוהה, את מבינה אנשים,יודעת תמיד מה להגיד. אין, פשוט חברת אמת. באמת ששמחתי שהיינו יחד במחזור האחרון, הרגשתי שיצא לי להכיר אותך קצת יותר וזה רק גרם לי לאהוב אותך יותר ויותר.
ספירוש, תאמיני בעצמך, תמשיכי להיות הבחורה המדהימה הזאת שכולם אוהבים,אל תתני לאף אחד לגרום לך להרגיש שאת לא יכולה כי את מסוגלת להכל ואת יכולה לעשות כל דבר שאת רוצה.אני אוהבת אותך כל כך שאין לך מושג!! אני אתגעגע אלייך יקירתי אבל זאת לא פרידה! אל תשכחי שאני תמיד פה בשבילך- לכל דבר, תנסי לדחוף אותי לרצףהשיחות שלך עם כל העולם ואחותו.כפרה עלייך ספירוש אני חולה עלייך !!
אוהבת תמיד,
אליענה"
ואז היא הביאה את המתנה ... אלי גדלה בבית של מוסיקאים.. שני ההורים שלה מתעסקים במוסיקה והיא בעצמה שרה ומנגנת על פסנתר וגיטרה. היא כישרונית ברמות מטורפות. היא החליטה לעשות לנו מתנה אישית לכל אחת. היא הוציאה מכל אחת מאיתנו את השיר שהיא הכי אוהבת ואז עשתה לו קאבר. כל אחת קיבלה דיסק עם כל השירים כשהשיר שלה ראשון. שמנו את הדיסק ובשלב הזה כבר ממש בכיתי. לא זיהיתי את השיר שלי (כי כשהיא שאלה אותי על השיר התבלבלתי בלהקה... אבל השיר שהיא שרה היה מהמם לא פחות) אבל לא הפסקתי לבכות. יצאתי החוצה עם חרות ואביה ובכיתי. אני לא יכולה להסביר מה אליענה הייתה בשבילי. היא ונועה ביחד. אמא ואבא. הן לימדו אותי הכל, חנכו אותי, דיברו איתי, שאלו אותי מה שלומי ובאמת רצו לשמוע את התשובה, עזרו והקשיבו לי כשהייתי עצובה, שמחו איתי כשהייתי מאושרת, הכילו אותי ברמה מטורפת, ייעצו לי, הגנו עליי כשנפגעתי, כעסו בשבילי כשכעסתי- הן עטפו אותי לחלוטין. אמא ואבא לחלוטין. הן התעקשו שאני אספר להן איך אני מרגישה למרות שלא רציתי לפרוק והייתי כל כך פתוחה איתן. בקשר איתן הייתי האדם הפחות בוגר, והייתי כל כך נינוחה עם זה. אני לא מצליחה להסביר במילים כמה הן משמעותיות עבורי. לא יכולתי להפסיק לבכות. לא אמרתי לאליענה שלום (היא עוד לא השתחררה רשמית) כי לא יכולתי. חזרנו באוטובוס ושוב, בכיתי. קראתי את הברכה איזה מאתיים פעם וכל פעם מחדש בכיתי. התרגשתי לגלות שהייתי חשובה להן... באמת באמת הייתי חשובה להן.
הגעתי הביתה, הקראתי את הברכה לאמא שלי והשמעתי לה את הדיסק ואז היא אמרה לי "ספיר, סוף סוף את מקבלת בחזרה" ואז שוב בכיתי.
שלחתי לנאוה את המייל הבא:
"היי נאוה,
אני לא אבוא לדבר הזה בבצפר ביום שישי אבל יש לי דברים לספר לך...
טוב מהול בעצב כזה.
אליענה השתחררה.כאילו,עדיין לא משוחררת...היום הייתה הפריסה שלה ושל נועה.(הן שתי מש"קיות אצלנו או יותר נכון,היו).
נועה משוחררת כבר 3 שבועות...כבר התגברתי על זה אבל אליענה...אתמול כשעמדנו על רחבת המסדרים ועיקלתי את זה שהיא עוזבת נכנסתי לשוק.נהניתי איתה (יצאנו אחר כך למסעדה כל הסגל) כל הערב ואז חזרתי למשרד,התיישבתי מול המחשב והתחלתי לכתוב לה מכתב פרידה...הייתי על סף בכי. באמת. היא הורישה לי את החוותון (סיכה של חוות השומר) שלה באיזה טקס (זה ממש מרגש...כשנועה השתחררה היא הורישה לי את השרוך שלה...).והגענו היום לפריסה והיא הביאה לי את הברכה שהיא כתבה לי ופשוט התחלתי לדמוע (בשלב הזה זה היה רק לדמוע...).ואז היא חילקה לנו את המתנות.
אלי גדלה בבית מוסיקלי...שני ההורים שלה מוסיקאים והיא מוכשרת בטירוף. בחיים שלי לא פגשתי מישהו מוכשר יותר.והיא החליטה שהיא מכינה לנו מתנה אישית.היא שאלה כל אחת מאיתנו איזה שיר אנחנו הכי אוהבות ואז הקליטה דיסק של כל הקאברים בביצוע שלה. היא מנגנת,שרה הכל...היא התבלבלה לי בשיר (כאילו ...אני התבלבלתי בשיר שאמרתי לה) אבל ברגע ששמעתי את השיר שלי התחלתי לבכות - הפעם כבר התייפחתי.כשנגמרה הפריסה לא אמרתי לה שלום.באמת שלא הייתי מסוגלת (היא תחזור שבוע הבא לבסיס ...). גם כשחזרתי באוטובוס וחשבתי על זה,לא הבנתי מה הקטע שלי. באמת שכבר המון זמן לא בכיתי ככה בגלל מישהו. וקראתי את הברכה שלי,שהיא לא ארוכה וחופרת מדי והבנתי, שהיא פשוט מכירה אותי. הגעתי למשרד של בנות שמכירות כל חלק קטן שבי. אני חייבת לכתוב לך את המכתב (ואני נשבעת לך שאני בוכה כל פעם מחדש)
"ספיר
נשמתי.כמה זכיתי שיצא לי לשרת איתך יחדיו! את בהחלט בחורה מיוחדת כל כך! אומנם תהינו לגבי הייעודי לקצונה אבל אני יכולה לומר לך שאת בהחלט הוכחת את עצמך בתור מש"קית למופת ואת אולי היחידה בעולם שאני יכולה לומר עליה בביטחון שצריכה להיות קצינה. יקירתי, ידוע כי את לא תמיד יודעת להעריך את עצמך (הערה :הנה,התחלתי לבכות) ולכן חשוב לי שתדעי כמה את מדהימה- ולא רק מבחינה מקצועית כי את זה קשה לפספס,אלא פשוט מי שאת. יש לך אינטיליגנציה רגשית כל כך גבוהה, את מבינה אנשים,יודעת תמיד מה להגיד. אין, פשוט חברת אמת. באמת ששמחתי שהיינו יחד במחזור האחרון, הרגשתי שיצא לי להכיר אותך קצת יותר וזה רק גרם לי לאהוב אותך יותר ויותר.
ספירוש, תאמיני בעצמך, תמשיכי להיות הבחורה המדהימה הזאת שכולם אוהבים,אל תתני לאף אחד לגרום לך להרגיש שאת לא יכולה כי את מסוגלת להכל ואת יכולה לעשות כל דבר שאת רוצה.אני אוהבת אותך כל כך שאין לך מושג!! אני אתגעגע אלייך יקירתי אבל זאת לא פרידה! אל תשכחי שאני תמיד פה בשבילך- לכל דבר, תנסי לדחוף אותי לרצףהשיחות שלך עם כל העולם ואחותו.כפרה עלייך ספירוש אני חולה עלייך !!
אוהבת תמיד,
אליענה"
כמה קצר וכמה דמעות אני מזילה עכשיו (וזו הפעם המאתיים כבר שאני קוראת את זה).
הקראתי את זה לאמא שלי והשמעתי לה את הדיסק ואז היא הסתכלה עליי ואמרה לי "ספיר, סוף סוף את פוגשת אנשים שגם נותנים לך בחזרה" וזהו...התחלתי לבכות שוב.
אני ממש עצובה שהיא עוזבת.היא ונועה חנכו אותי ולימדו אותי את כל מה שאני יודעת...הן היו המפקדות שלי, החברות הכי טובות שלי ואמא ואבא שלי בחצי השנה האחרונה. הגנו עליי,נפגעו בשבילי, כעסו, ידעו לתת לי סטירה כשהצטרכתי וגם לנחם כשהייתי עצובה. ושתיהן עוזבות.
אבל לא סתם כתבתי שזו תקופה חדשה...אני עצובה אבל אני גם ממש שמחה. אני מרגישה הדדיות. מה שאמא שלי אמרה...פשוט קלע בדיוק. כל התקופה הזו הרגשתי שנותנים לי, שאני האדם הפחות בוגר בקשר וזה פיתח אותי כל כך הרבה (וואי זה נשמע מפגר רצח חח).
וזה לא שלא ידעתי את זה לפני...אבל זה רק מחזק אצלי את הידיעה שהגעתי לבסיס שהוא כל כך מיוחד, למשרד שמורכב מבנות מדהימות אחת אחת ושבאמת,הן מכירות את כל כולי. וזה כל כך נוח וכיף... אני יכולה לבכות,להתעצבן,לצחוק, להתמרמר, להיות שטותניקית והן יבינו הכל. הפריסה הזו גרמה לי להבין שאני באמת חשובה להן...בצורה אחרת שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. לא יודעת להסביר את זה. זו לא רק אני...זה כל המש"קיות אבל אני קצת יותר בגלל ששתיהן היו המקבילות שלי ועבדתי צמוד לכל אחת מהן בנפרד (ומש"קית מקבילה הופכת מהר מאוד לחברה הכי טובה,לפסיכולוגית ליחידה שמבינה). אז קצת יותר קשה לי.
אבל אני מרגישה שאני במקום שאני רוצה וצריכה להיות בו. אני אוהבת את האנשים כל כך.... לא יודעת נאוה, פשוט איכשהו בין העצב והדמעות אני שמחה על זה שאני מרגישה ככה. פשוט מאושרת.... ואני מרגישה כאילו אני מסתובבת סביב הפואנטה ולא דוקרת את הנקודה אבל אני באמת לא מצליחה לתאר במילים.
את האמונה שלהן בי ...בחיים לא נתקלתי בכזו אמונה עיוורת. "ספיר...את תהיי קצינה.למי אכפת בה"ד1 או 12? את צריכה להיות קצינה" אליענה תמיד אומרת לי שהיא שונאת קצינות ת"ש ושהן עם חרא אבל אני היחידה שיכולה לשנות את הכל מבחינתה. ושהיא נגד לצאת לקצונה אבל אני חייבת. הן בטוחות שאני ראש אכ"א הבאה.
והגיעה מש"קית חדשה אז הן אמרו לה "בעיקרון...יש לך מזל שהגעת אחרי ספיר. אנחנו לא סובלים פה ייעודי לקצונה אבל אנחנו אוהבים את ספיר אז עוד יש לך סיכוי" (בצחוק כמובן...).
אז שתיהן עוזבות ואני אצטרך להתרגל למשרד בלעדיהן...
אבל סתם רציתי שתדעי, שלמרות כל הקשיים (וברוך השם יש מלא...) באמת שאני שמחה על איפה שאני נמצאת.
ואחרי שחפרתי ,
מה איתך?? מתישהו ניפגש פנים מול פנים או שזה ימשיך להיות במיילים ?"
והיא החזירה לי :
ייהיי ספיר, אני חייבת להגיד שעם האמפטיה לעצב עקב הפרידה מאליענה, קראתי (פעמיים..) את הדברים שכתבת והרגשתי שמחה. שמחה על זה
שחווית קשר משמעותי עם מישהי בקבוצת הגיל שלך,שמסוגלת לפרגן ליכולות שלך בלי שזה פוגש את החסרים או התסכולים שלה,בלי שהאינטיליגנציה הריגשית שלך תאיים עליה. אני חושבת שאמא שלך היטיבה לראות את זה,אני מסכימה לאמירה שמגיע לך שזה יקרה. אני מתרשמת שאליענה אכן מיוחדת,גם בגלל היכולת ״לראות ״ וגם בגלל היכולת לפרגן,שילוב שקשה למצוא,בכל גיל,בפרט בגילאים שלך. אני מקווה שתדעי לקחת את זה למקום מצמיח,זה באמת מגיע לך!! ועכשיו תצטרכי להמשיך הלאה,לקחת את זה איתך גם למקומות שבהם תרגישי ״פחות״ ,שם תצטרכי להוציא את זה מהמגירה. זו האחריות שלך,לדעת מתי לשלוף את זה משם כדי לשמור על תחושת הערך,בלי לתת לאנשים לערער את העובדה שמגיע לך, כי את שווה. דרך אגב,אני בטוחה שהמגירה הזו תתמלא ,אני מקווה שהיא אפילו תעלה על גדותיה.. חבל לי שאת לא באה למפגש בוגרים ביום שישי הבא,אני מניחה שאת לא יכולה. (?) להפגש-בשמחה.נראה לי שאת זו שצריכה להגיד מתי מתאים לך ואני אתחבר כשאוכל. מתגעגעת, נאוה"
ואני ממש עסוקה בעזיבה הזאת כי אני לא יודעת מה אני אעשה בלי אליענה. בלי שהיא תצחיקה אותי, תדבר בשפת הפ' שלה, תצעק במשרד "עד מתיי עונייי וחיילים בודדים ?!?!", תתעצבן, תכעס, תהיה מאושרת כשתקבל תשובה... אני לא רוצה להיכנס למשרד שהיא לא שם.
פשוט קשה לי. ובאמת שאני יכולה להמשיך ולבכות ... נהייתי ממש רגשנית בסופ"ש האחרון.
ולא ידעתי כמה אליענה חשובה לי עד שהבנתי שזהו, היא הולכת.
אבל כמו שכתבתי במייל לנאוה, יש אנשים שאתה פשוט שמח שהכרת, שזכית שהם עברו בדרכך. ולא משנה אם אני אשמור איתה על קשר או לא... אני פשוט שמחה שהיא הייתה חלק מהחיים שלי.
כל כך מיוחדת ... כל כך שונה. אני לא מאמינה שהיא עוזבת.
להתראות
ספיר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
**sap**