באמת שאין לי כח לכלום יותר. וזה לא שקרה משהו דרמטי, וזה לא האנשים- זו פשוט אני. אפסו כוחותיי.
מכירים את זה שהפלאפון מצלצל ואפילו אין לכם כוח לבדוק מי זה, כי מה זה באמת משנה ? בכל מקרה תנתקו ? זה המצב שאני נמצאת בו.
אנשים מתקשרים אליי כל היום ואין לי כוח או רצון לענות להם. שיסתדרו לבד.
אני פשוט מותשת... זה המחזור השלישי שלי ועוד מעט מתגייס הרביעי ולא היה לי יום חופש מהרגע שהתחלתי לעבוד. וזו הייתה בחירה שלי כי אני לא מסוגלת לתת לעצמי חופש... אם אפשר לעבוד ולהתמקצע עוד אז למה לא ?
ועד לא מזמן הייתה לי בעיה עם הקצינה שלי עד שאזרתי אומץ להגיד לה והיא קיבלה את זה כל כך יפה, כל כך לקחה את מה שאמרתי ברצינות ואני חושבת שהיא רשמית ממלאת את המקום של נועה ואליענה. ועד לא מזמן הייתה למשרד בעיה עם יובל עד שהקצינה שלי דיברה איתה ואז אני דיברתי איתה ושוב, היא לקחה את זה כל כך יפה וכל כך ברצינות שאני רשמית חזרתי להסתדר איתה.
ושיר סובלת בבסיס שלה והיא מתקשרת אליי בוכה בערך פעם ביום ונגמרו לי התשובות והפתרונות- היא פשוט בדיכאון. לא ראיתי אותה איזה חודשיים ועד שנפגשנו בקניון מצאתי את עצמי יושבת על ספסל עם חיילת שאומרת לי "הלוואי שהחיים האלו יגמרו מהר" ובוכה על זה שחברות שלה מסננות אותה. ותאכלס, אני מבינה אותן. והפנתי אותה לקב"ן והיא טוענת שהקב"נית שלה גרועה ושאמא שלה לא מוכנה לשלם על פסיכולוג פרטי. פועל יוצא מכך, זה כשקורה לה משהו היא מתקשרת אליי.
אבל כמה באמת אפשר לדבר וכמה אפשר להיות עמוקים ? וכמה אפשר לשמוע על צרות של אנשים ? התפקיד שלי זה לשמוע על צרות של אנשים אבל על כאלו שאני יכולה לעזור בהן, לפתור אותן בדרך כזו או אחרת ... יש דברים שהם מעבר ליכולתי (ואני ממש לא מדברת על החיילים שלי) ובא לי שלא יספרו לי אותם.
בשבוע האחרון סיננתי את יעל ואת שרית ואת רביב ואת שיר. כי באמת שדי.
ואז אני חוזרת הביתה ליעל ושרית שאלוהים יודע מה הולך שם בניהן וזאת כועסת על זאת וההיא כועסת על ההיא. ויעל פתאום מתנשקת עם כל מה שזז כי בא לה להינות. אחלה.. ואני אהיה בתולה בת 40. כיף.
ושלחתי סמס לאליענה והיא ענתה לי בתוקפנות לא ברורה והתקשרתי והיא לא ענתה ואפילו אין לי כח לברר מה העניין.
כי נמאס לי מאנשים. אני רוצה להיות בבסיס שלי כל הזמן, עם הבנות במשרד כל הזמן ולא לחזור לדבר הזה שנקרא "בית" שטומן בחובו תלונות וריבים ודיכאון ומחסור בשעות שינה. ואני לא רוצה להיות עם מישהו אחר חוץ מהבנות במשרד כי אין לי כח להקשיב לאנשים שלא מקשיבים לי.
ובא לי רק להיות עם החיילים שלי ועם הסגל שלי שאוהבים אותי, שגורמים לי להרגיש נחוצה ויעילה ושכשאני איתם אני באמת מרגישה שאני יכולה לשנות דברים. אני רוצה להיות עם אנשים שמכירים אותי ואוהבים אותי ולא מעבירים ביקורת על כל מילה שאני מוציאה מהפה. אנשים שיגידו לי אם אני עושה משהו שפוגע בהם, משהו שהוא לא נכון... ולא ידברו עליי שעות בטלפון.
ואין לי כח לדבר עם שרית על התחרותיות המפגרת שלה, על זה שהיא חושבת ש"גנבתי" לה את יעל ושבעצם בכלל לא רציתי שהיא תעבור מבדקים. על זה שהיא מרגישה מש"קית פחות טובה ממני רק בגלל הבסיסים שבהם שובצנו ועל זה שהיא לא מסוגלת להגיד לי מילה וחצי של אמת.
ואיך אני מבלה את הסופ"שים שלי עם אדם כזה ? שעסוק בלהתחרות בי, בלהשוות אותי אליו ובלחפש את הטעויות שלי כדי להגיד שאני פחות מקצועית ממה שנדמה לכולם.
וגם עם רביב אין לי כח לדבר... כי אני צריכה ספייס. ואני שונאת שהיא מדביקה לי נשיקות על הלחי כי זה מגעיל אותי. ולמה היא מחזיקה לי את היד ?
וברור לי שאני צריכה לדבר איתה כי אחרת יתחילו השיחות של "למה את מסננת אותי ומה עשיתי לך?" ולא עשית כלום אני פשוט מיזנתרופית כרגע וכל דבר שתגידי או תעשי יוציא אותי מהכלים.
וזה לא רק את, אלא כל דבר שלא נכלל בפלוגה ובמשרד שלי.
אולי זה קשור לעונה ? אולי חודשי הסתיו נעלמים ואיתם השמש ואני שוב שוקעת ברגשות דיכאוניים בלי שום קשר לכלום. ובא לי חבר אבל אני עובדת כל הזמן אז מתי יהיה לי ? ובא לי להיות נעולה בחדר כל הזמן ולא לצאת. רק בראשון בבוקר.
די.... אם עוד מישהו ייפול עליי עם הצרות שלו אני פשוט אצרח.
לשמחתי הרבה יש סדנת קב"ן משרדית עוד מעט.
לא יודעת אם אני היחידה אבל אני פשוט שוכבת במיטה ומדמיינת דברים כואבים, שיחות כואבות עם אנשים רק כדי לגרום לדמעות לצאת החוצה.
כי כרגע הן לא יוצאות.
ואני צריכה שמישהו יגיד לי משהו פוגע ומגעיל או לחלופין לדבר עם נועה שתגיד לי משהו הגיוני ורגיש ואז אני אבכה ואגמור עם זה.
להתראות
ספיר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
**sap**