"אהובה שלי
איך כותבים מכתב פרידה מאדם כל כך חשוב.. ואני יודעת שזה לא ממש פרידה ואין מצב שלא נשאר בקשר...
אבל בכל זאת את לא פה...
איך מתחילים בכלל להסביר כמה את חשובה ומשמעותית בשבילי?
כמה את מיוחדת עבורי...
את פשוט בן אדם מדהים...את מקבלת הכל כל כך בהבנה ויודעת לראות מעבר... ואני לא באמת צריכה להגיד משהו כדי שתדעי מה שלומי... את פשוט רואה את זה לבד... וזה מעצבן אותי, כי את לא כזאת ואני כל כך שקופה בשבילך, אבל אני לעולם לא אדע אם באמת עובר עלייך משהו כי תמיד חשוב לך להיות שם בשבילי ובשביל כולם וזה קצת מתסכל אבל זה גם מה שגורם לך להיות כל כך מיוחדת...
היה לי קשה שהפכת להיות גם המש"קית ת"ש של ברק, פשוט קינאתי ותמיד דאגתי תוך כדי להזכיר לך שאת אוהבת אותי יותר... חחח
ואז איכשהו בצורה לא מובנת אני במחלקה שתיים ואת נשארת באחת וזה ממש קשה.. אבל שלא תהיי פה בכלל? מישהו השתגע שם למעלה.
כי כל כך מטורף פה, וכל אחד צריך את המישהו הזה שרק ייתן חיבוק ותרגיש שהכל בסדר ושיש מישהו שאכפת לו ואת היית כזאת בשבילי.
ואני יודעת שהתרחקתי והייתי מוזרה פשוט ממש קשה לי עם העובדה שאת הולכת...
שאני כבר לא אעבור דרך המשרד שלך ואחפש אותך וסתם אשאיר לך מכתב על השולחן ותראי אותי בוכה בלילה בגלל כמה חוליגנים קטנים ותחבקי אותי ופשוט תהיי בשקט, בלי לדבר יותר מידי וזה הכי ירגיע בעולם...
ותמיד תהפכי את הדברים לכל כך פשוטים ותתני לי להרגיש שאני מפגרת שנלחצתי..
וקשה לי, אבל זה טוב לך שאת מתקדמת וממשיכה קצת בחיים...
את מדהימה וזה מגיע לך, עם כל הקושי שבדבר.
ואנחנו נהיה בקשר, אני לא דואגת כי אין מצב שלא נהיה בקשר...
אז מדהימה שלי...
אני מאחלת לך המון הצלחה בדרך החדשה, תלמדי, תעברי ובעיקר תהני מכל רגע כי בסופו של דבר זה הכי חשוב!
אני יודעת שאת תהיי הכי שפיצית בעולם ולא רק כי זה שקר של מתנדבים, כי את פשוט תותחית ואין כמוך בעולם הזה..
אני אתגעגע כל כך !
אוהבת אותך עד השמיים וחזרה
ליאור"
אחד ממכתבי הפרידה שכתבו לי לפני חודש וקצת- שעזבתי את הבסיס.
אני חוזרת לשם עוד שבוע וקצת לתקופה קצרה של סיפוח ואז עוזבת באופן סופי.
אם תהיתם, הכותבת הנ"ל הייתה אחת המפקדות של החיילים שלי.
לא שמרנו על קשר, למרות שהיא לא דאגה וידעה שנשמור עליו (אני הסברתי לה מלכתחילה שלא יהיה לה זמן לזה אבל היא התעקשה שכן יהיה לה.טוב...)
אני לא מתנדבת... אני מגוייסת לחלוטין אבל לא משנה.
זה פשוט מכתב שאני אוהבת לקרוא כשאני מרגישה שאיבדתי את המשמעות שלי. שאני שוכחת כמה נתתי ומה הייתי בשביל אנשים.
שכמו שאליענה הייתה משמעותית בשבילי (ואני לא שומרת איתה על קשר אבל זה לא מוריד מיליגרם מהאהבה שלי אליה) ככה אנשים מסתכלים עליי.
כי קל לי לשכוח, ונוח לי לשכוח. המקום הזה מאחורי.. הוא, האינטנסיביות והקיצוניות שהוא מייצג. ורק עכשיו אני רואה את זה בצורה ברורה.
אהבתי את המקום הזה... הוא העמיד אותי בסיטואציות מדהימות ובלתי נשכחות (אנשים באמת אמרו לי שאני משמעותית בשבילם ושהם לא יישכחו אותי) שאני לא בטוחה שכל נערה בת 19 זוכה לחוות. הוא שינה אותי. נתתי חיבוקים לכל כך הרבה אנשים, אהבתי (מהשורש א.ה.ב ! לא ח.ב.ב) כל כך הרבה אנשים, הייתי חלק. בכיתי כל כך הרבה, צחקתי כל כך הרבה- הייתי קיצונית פי 3 מבד"כ. כי זה ההווי של הבסיס. ובמקום כל כך אינטנסיבי שבו אתה חווה הרבה במעט זמן, אתה נקשר לאנשים באמת. קשר אמיתי כזה... שרק שניכם יכולים להבין ולא אף אחד אחר. הצורך של אנשים אחד בשני במקום הזה הוא נדיר. באמת הזדקקו לי שם. באמת הייתי זקוקה להם שם.
ואז עזבתי.
והבנתי שלא הכל דרמטי כמו שראיתי אותו. ושאני שמחה על החוויות אבל אני גם שמחה שהן נגמרו. שחזרתי להיות ספיר החזקה והקשה.. שלא בוכה, כועסת, אוהבת ומחבקת יתר על המידה. שלפעמים כיף ללכת לישון בלי לדעת שגורל העולם מונח על כתפיך.
וההבנה הבוגרת הזו (כן.. אני בוגרת ואני מחמיאה לעצמי) שהאהבה הזו בין האנשים, מתוחזקת אך ורק על ידי החוויות המשותפות ושברגע שאלו נלקחות- אין שום דבר שבאמת מחבר אותם. ושהצורך בי והאהבה אליי היו אמיתיים וכנים לאותו הרגע. הם באמת היו צריכים לדבר איתי, לשמוע את דעתי, לקבל ממני חיבוק או מכתב. ואני סיפקתי את זה. אבל זה היה משהו פיזי/נפשי רגעי שחלף ביום שאני עצמי עזבתי.
ואני לא כועסת או מאוכזבת. אני באמת מקבלת ואפילו שמחה על זה. גם אם לא שמרנו ו/או נשמור על קשר, אני יודעת שיש מישהו איפשהו שכשיגידו לו את השם שלי, הוא יחייך.
להתראות
ספיר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
**sap**