כלכך קשה.
כלכך קשה למצוא את הסיבה לקום בבוקר.
לעשות משהו עם עצמי.
אז נכון שזה נראה שהמשכתי הלאה.
ונכון שלפעמים זה באמת גם מרגיש ככה.
אבל עובדה שכל פעם זה בא כמו סטירה בלחי.
הוא אומר לי שהוא אוהב אותי ואני לא מאמינה לו.
אני פשוט לא מאמינה שמישהו יכול להגיד את זה.
אחרי שאתה באת לקחת לי את זה.
אני לא מאמינה שאני מסוגלת להרגיש את חום הגוף שלו כשהוא מחזיק לי את היד.
אחרי שאתה באת ולקחת לי אותה.
אני לא מאמינה שאני מסוגלת להסתכל למישהו בעיניים.
אחרי שאתה באת ולקחת לי אותן.
אני לא מאמינה שנכנסתי ללב של מישהו...
אחרי שאתה באת ולקחת את שלי.
וחשבתי שאחרי כל הזמן הזה, אחרי הפאקינג 4 החודשים האלה יכאב לי פחות.
באמת שהאמנתי בזה.
ואחרי שפגשתי אותו אפילו האמנתי יותר.
כי הוא כל מה שאתה אף פעם לא רצית להיות.
אז למה בכל זאת..?
באיזו קלות פשוט נפטרת ממני?
באיזו קלות פשוט שכחת מעצם הקיום שלי?
כאילו אף פעם לא הייתי..
כאילו אף פעם לא אמרת לי את כל מה שאמרת..
כאילו אף פעם לא נישקת אותי כמו שנישקת..
כאילו אף פעם לא נגעת ו......
כאילו שום דבר לא קרה.
כאילו אף פעם לא הכרת אותי. דיברת איתי. שמעת עליי.
מחיקה מושלמת.
אני לא יכולה להתקשר אלייך יותר.
אני לא יכולה לשלוח לך אסאמאס יותר.
לא יכולה אפילו לשלוח לך הודעה במסן.
ובמקרה הזה, אפילו ההיסטורי לא יעזור.
לא המוזיקה. לא הסרטים.
שום דבר מהזכרונות.
[[[ND]]]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: