The Perfect Blog Title

Star crossed lovers
They say we're not meant to be
'Cause the stars in the sky, and the fashion that they are aligned.
I say if the futures been drawn out there's no point in living.
I wont give up my love so that fate can have its way.

If the stars say that you couldn’t love me,
Are you telling me that you would listen?
If the words make their way from your mouth,
Don’t ask my permission,
All is forgiven.

Star crossed lovers, we do what we want to.
Some learn the hard way,
We all learn through consequence.
I say if the futures been drawn out then nobody’s living.
I won't give you up love, so fate can have its way.
Its way.

If the stars say that you couldn’t love me,
Are you telling me that you would listen?
If the words make their way from your mouth,
Don’t ask my permission,
All is forgiven.

Is it over?
The stars keep this fire from burning on
Is it over?
Are you saying that you’d really listen?
Is it over?
The stars keep this fire
Is it over?
The stars keep this fire

If the stars say that you couldn’t love me,
Are you telling me that you would listen?
If the words make their way from your mouth,
Don’t ask my permission,
All is forgiven.

If the stars say that you can not love.
The stars keep this fire from burning on
If the stars say that you can not love me...

שברתי שיא. 3 פוסטים בחודש! כל הכבוד לי ^^.

אז ככה, חזרתי לבצפר. וזה נראה לי הדבר הנכון לעשות.

אני בטח אחזור לעבודה גם שבוע הבא או משו.

המשלחת לפולין ב17 למרץ. אני אהיה שם.

ההרגשה הכללית היא - אני מספיק חזקה בשביל לעבור את זה.

אני די גאה בעצמי בתכלס. הוכחתי לעצמי עד כמה העצבים שלי חזקים.

מתחתי עד הקצה. אבל כנראה שהקצה רחוק יותר. כי אני בסדר.

אחרי שבוע שעבר, אני חושבת שהגדרתי לעצמי מחדש את המילה - בסדר.

וזה די טוב.

קשה לי לומר שהכל הסתדר. אבל אני לא אאבד תקווה.

זה יקרה מתישהו.

אז יכול להיות שעכשיו אני כותבת את זה, ברגע של אופטימיות או משו

ועוד כמה דקות אני אצחק על הסתירה הפנימית שלי,

אבל כרגע,

אני חזקה.

לא, זה לא פשוט. ממש לא.

אבל מצד שני,

אף פעם לא חשבתי שזה יהיה פשוט.

אני יודעת טוב מאוד מה עובר עליי.

אני לא בטוחה מתי זה יעבור, אם בכלל,

אבל אני אחכה.

עד שזה יקרה,

או עד שזה יעבור.

מה שיקרה קודם.

אני לא אאבד תקווה.

היום עדן חוגגת יומולדת, אז אני עוד מעט אלך לברר איך אני אגיע.

למה הגשם הזה בחוץ לא ממש קורא לי ללכת ברגל.

מצד שני, גשם אף פעם לא הפחיד אותי.

הורדתי כמה אלבומים ממש טובים.

הדיסקוגרפיה המלאה של ניקלבאק, דה רסמוס, סליפנוט, קינגס אוף לאון, אה סקייליט דרייב, וSKSK.

ממליצה בחום על האלבום הנהדר של סקרי קידס סקרינג קידס שהם קראו לו על שמם. 

היו לי פלאשבקים בזמן האחרון לתקופה קצת יותר אפורה בחיים שלי.

לפני יותר מדי שנים.

אני חושבת שזה מזג האוויר. האווירה בחוץ.

הדופק המהיר.

כל זה גורם לנו לתקופות האלה.

אבל עכשיו,

צפו להתחממות.

לפחות אצלי.

אני אוציא את זה על דפים.

בסוף הפוסט הקודם ביקשתי עזרה.

אבל בימים האחרונים הבנתי שאני לא באמת צריכה אותה.

אני יכולה לבד.

כמו תמיד.

ועדיף לי ככה.

[[[Dreamer]]]

Stranded in this spooky town
Stoplights are swaying and the phone lines are down
This floor is crackling cold
She took my heart, I think she took my soul
With the moon I run
Far from the carnage of the fiery sun

Driven by the strangled vein
Showing no mercy I do it again
Open up your eye
You keep on crying, baby
I’ll bleed you dry
The skies are blinking at me
I see a storm bubbling up from the sea

And it's coming closer
And it's coming closer

You, shimmy shook my bone
Leaving me stranded all in love on my own
What do you think of me
Where am I now? Baby where do I sleep
Feel so good but I'm old,
2000 years of chasing taking its toll

And it’s coming closer

לא הייתי מה22.12 בבית ספר.

היום אנחנו ב13.1.

באתי רק פעמיים לשיעור אזרחות ואנגלית.

אני לא רוצה לבוא לבית ספר.

אני לא רוצה להיות שם.

לא רוצה.

אני לא רוצה לראות אותם.

אני לא רוצה להתעמת.

לא רוצה להתמודד.

אני רוצה שהכל יעבור כבר.

אני רוצה שזה יגמר.

אני רוצה לחזור לאז.

אני תקועה אז.

אתמול הייתה לי שיחת נפש עם פיטר. במשך שעות.

הוא הבין. לפחות ניסה. זה כבר המון.

אני לא רוצה להיות חייבת.

אני לא רוצה שזה יהפוך לשגרה.

המצב הזה. ההרגשה.

אני מתה מפחד.

מהפחד שזה ימשך. רק שזה לא נמשך. זה משתנה. זה מתדרדר.

הבית שלי הרוס.

לא שזה חדש או משהו, אבל למצב כזה זה עוד אף פעם לא הגיע.

על הבית האמיתי עדיף בכלל לא לדבר.

הנשמה שלי הרוסה. כרוכה.

אני עייפה.

13 שעות שינה לא עוזרות לי בלילה.

יצאתי מכלל שליטה. מהשליטה שלי.

אין לי במה לתפוס.

אני לא יכולה לתפוס.

אני מכריחה את עצמי לסבול.

כי התרגלתי.

אתמול דיברתי. עם אמא.

על הכל.

בערך.

היא אמרה שאני חייבת לברוח.

שאני בסכנה.

שאני נעשת כמוה.

חלמתי. שאני נופלת. בתהום עמוקה. ללא סוף.

אותו חלום כבר חודש.

אין איך לעצור. אין איך להתגבר.

שקעתי.

בשקרים שלי. בצרות שלי. בחיים שלי.

הזנחתי.

אני זאת שאמורה להוציא את עצמי מזה.

אבל איך זה שאני לא רואה כלום..?

חושך. זה הכל.

אני מתחננת להצלה.

זה כבר לא מצחיק.

А в ответ..ТИШИНА

...           

הפוסט הזה נדחה כבר המון פעמים. לפחות היום אני חושבת שהוא סופסוף יגיע.

תכננתי לעשות פוסט מיוחד אחרי המסע ואחרי זה פוסט עוד יותר מיוחד לקראת השנה החדשה. ובין לבין עוד כמה פוסטים משעממים וחסרי תוכן על כלום.

אבל משום מה לא יצא לי. זה לא שלא ניסיתי. אבל תמיד קרה משהו במהלך הכתיבה שגרם לי למחוק הכל ולהרביץ לסבתא.. מצד שני, לא באמת צריך סיבה בשביל להרביץ לה.

אז מה ככה? הרבה דברים. 2 הפוסטים האחרונים שלי היו שירים. כלומר לא באמת משהו שאפשר להבין ולקשר אליי. בעצם אפשר. אבל זה לא שמישהו באמת יצליח.

בכל מקרה, אני אתחיל ממהתחלה:

~המסע~

טליה הגיעה אליי בערב של ה7 לדצמבר עם המזוודה הענקית שלה. שיחקנו הרמז ודיברנו על שטויות. אבא שלי לקח אותנו להיכל הספורט ומשם יצאנו בסביבות 1. את כל הנסיעה ישנתי על כולם. לא זוכרת על מי בדיוק. אבל היו שם הרבה אנשים. הגענו בסביבות ה6 בבוקר לנחל עקרבים ונשארנו באוטובוס כמה שרק יכולנו. בעיקר בגלל הקור. אחרי שיצאנו היה לנו טקס ואכלנו את האוכל של טליה ועדן. אחרי שאנה באה התחלנו ללכת. והלכנו. והלכנו. והלכנו. מ7 בבוקר עד 4 בצהריים הלכנו. 11 קילומטר הלכנו. ועלינו. וירדנו. ונפלנו. באמצע הדרך עשינו מעגל "אני ועצמי". כל אחד נרדם בפינה שלו לאיזו חצי שעה. כשהגענו בסוף המסלול, הלכנו לשיח היחידי שהיה שם על מנת להשתין. חוויה. אחרי זה התארגנו באוהלים והלכנו להכין אוכל. הייתה לנו פעילות לילה שנרדמתי במהלכה והלכנו לישון. אני. ב8 בערב. כבר ישנתי.

העירו אותנו ב5 וחצי בבוקר כדי שנבוא לנץ קפה. שהתגלה כנץ תה. שם דיברנו על נפילות. נפילה של אחד שלוקחת עוד הרבה איתו. נו. המשל על הסירה? אחרי זה התארגנו והלכנו לאכול. בסוף אספנו חרא. כולנו ככתה. כיאה ליום "אני והכתה". חבל רק שאני ישבתי על אבן ולא הסכמתי לקום. פיטר הואיל בטובו להרצות לנו על חרא ויצאנו למכתש בקטן. בעקבותיו אני מפחדת לראות את המכתש הגדול :S

עשינו משחק אבנים ועלינו על אוטובוס. איזה כיף. אוטובוס אמיתי. עם ריפוד ומזגן. בלי אבנים. רק אתה והאוטובוס. המשאלה שלי התגשמה.

הגענו לחור בשם דימונה והיינו שם חצי שעה בפעילויות המגניבות של מנהיגות. איבדתי את הקול באותה תקופה ולכן כשישבנו אחר כך במעגל "אני והקבוצה" כולם צחקו על הצרידות שלי. עלינו על אוטובוס והגענו לאוהל הבדואי. רצנו לאכול, עשינו פעילות קצרה ורצנו להתקלח. אחרי זה הלכתי לחדר של פיטר לשם עיסקת החילופין שהלכה שם. ונרדמתי...

5 וחצי היינו על הרגליים, ארוחת בוקר ואוטובוס. נסענו לירוחם להקשיב להומו השמאלני המסריח הזה.. נו, מצנע. אחרי זה עשינו ניווט עירוני בבאר שבע והגענו לאכנסיה ביד בנימין. היה לנו חידון בערב שקרענו את כולם בו, וחזרנו לחדרים. היה לי התקף זעם (המשכי מהלילה הקודם) והוצאתי את הכל על עדן המסכנה :S.

בבוקר גנבתי מגבת, 2 פרחי פלסטיק ומלא שמפואים וסבונים. דנה לקחה שמיכה ^^. נסענו לפארק איילון - אחד המקומות היותר יפים בהם הייתי כל חיי. חלקנו רגע אינטימי עם רוכבי האופניים ונסענו לאמת המים, אליה לא נכנסתי מסיבות מובנות. הגענו לאכסניה שבה היינו בכל הסופשבוע והלכנו לישון. מתישהו.

בבוקר היה נץ תה. נסענו להר הזיתים והיה שם טקס. לא מפרטת על זה. אחרי זה חזרנו לחדרים בשביל ההתארגנות לשבת. נסענו לכותל ועשינו פאדיחות. בערב הייתה ארוחה ממש חגיגית שהלכה די אחלה..

ביום האחרון לא באמת עשינו משהו. נתנו לנו לישון עד מאוחר יחסית (ישנו עד כמעט 9). אכלנו. ישבנו. אכלנו. ישבנו. אכלנו. עמדנו!!.. ונסענו הביתה.

אני חייבת להודות, שכמי ששונאת טיולים של בית ספר, זה היה ה-טיול הכי טוב עד עכשיו בכל ה11 שנות לימוד שלי. ולא, זה לא היה טיול. זה היה מסע. מסע של התקרבויות. התרחקויות. הרבה מאוד גילויים. על אחרים ובעיקר על עצמי. הרבה התמודדויות. עם הסביבה. הרחוקה ובעיקר הקרובה. ובעיקר גיבוש. פשוט דבר נהדר.

אוקיי. את זה סיימתי.

לפני כמה ימים הייתי בקולנוע עם טליה ודשה. ראינו את דימדומים והתאהבנו. טליה ראתה אותו כבר 3 פעמים. אני פעמיים.

למחרת הייתי אצל דניאל עם יובל תום ויהל. אמרתי לאמא שאני אחזור לפני חצות, מה שהסתיים בזה שחזרתי ב3. עד שראינו את הסרט עבר הרבה מאוד זמן. רובו בגלל יהל שאיחר בשעתיים.

כשהם ליוו אותי הביתה דניאל נרדם. פעמיים. פעם אחת בהליכה. פעם אחת על המדרגות של הבית שלי.

בסילבסטר עבדתי. אחרי זה תום דניאל ויהל באו אליי לכמה זמן, ואחרי זה הלכנו לחגיגה המשפחתית של דניאל בבית. שם התנחלתי עד 3 וקצת. דניאל עוד הלך למחרת לבית ספר :S יש אנשים שאני פשוט לא מבינה אותם. כולם נכנסו לדיכי מטורף בחצות. ככה להתחיל שנה..

וזהו. זה מה שקרה בזמן באחרון. אה, בחנוכה הייתי אצל אחותי בראשון. היה די מדהים. הלוואי שהייתי נמצאת שם יותר..

בקיץ אני מתכננת להיות באירופה. בין היתר ביומולדת 18 של פליקס האהוב. אולי אקפוץ לוואקן. לורנזו יחכה לי שם.

אגב לורנזו. הוא ממש דואג לגבי המצב הביטחוני. אחלה תירוץ בשביל להזמין אותי אליו למיטה.

לא הייתי כבר כמה ימים בבצפר, והאמת אני לא יודעת כמה ימים אני עוד לא אהיה. די לא במצב לזה.

צפו לשמוע ממני בקרוב. אני לא נעלמת. אני סתם מזניחה.