יש לנו שאיפות.
יש לנו דברים שאנחנו רוצים להיות ולעשות.
יש לנו מודל לחיקוי, ומטרות לעתיד.
חלומות.
כל אחד מאיתנו רוצה להיות הכי טוב.
הכי יפה, הכי חכם.
רוצה להיות מישהו אחר.
ומה אם הייתה לנו האפשרות הזאת?
להיות מישהו אחר לכמה דקות?
להיות טוב יותר, יפה יותר, חכם יותר?
להיות שיא השאיפות שלנו.
מבלי שמישהו יגיב.
מבלי שמישהו יעביר ביקורת.
מבלי שמישהו יתערב בכלל.
אבל בחברה שלנו זה בלתי אפשרי.
החברה שלנו לא מפסיקה לשפוט.
לא מפסיקה לא לאפשר לנו להיות מי שאנחנו רוצים להיות.
ואם, חס וחלילה, מישהו בכל זאת מעז,
להיות הכל, לכמה שניות,
החברה תמצא דרך להעניש אותו.
תקרא לו "חולה נפש"
או "שקרן פתולוגי".
סנקציות שליליות בלתי פורמליות.
אז מה אתה מעדיף להיות?
תוצר של החברה - כל מי שהיא רוצה שתהיה?
אסיר של הנפש בתוך הגוף המנוכר שלך?
או חופשי כמו פרפר כמו שרק אתה רוצה להיות?
אך מנודה מהחברה, הסביבה והנורמות שלה?
לחיות בשקר, או לחיות לבד?
אוף עם זה.
אני רוצה להיות מי שאני.
אני רוצה להגיד את מה שאני חושבת
אני רוצה להגיד את מה שאני מרגישה
אני רוצה להיות הכל.
אני רוצה להביע רגשות בלי פחד,
לצעוק, לבכות, לכעוס, לשמוח.
מבלי שישפטו.
מבלי שיתקפו.
אני רוצה להיות הכל.
ואני רוצה להיות הכל לבנאדם אחד.
כי הוא הבנאדם שלי.
והוא הכל בשבילי.
אז תקראו לי חולת נפש.
תראו לי שקרנית פתולוגית.
תקראו לי איך שבא לכם.
לא איכפת לי.
כל עוד הוא איתי, ומקבל אותי כמו שאני.
בלי לייפות את המציאות.
אז
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: