ילדות

כשהייתי ילדה קטנה הייתי קצת משונה. הייתי הילדה הכי יפה בגן, כולם באמת אהבו אותי, הגננות תמיד עשו כרצוני, אבל לא נהייתי מתלהמת.

תמיד הייתי שקטה מאוד, ועושה הכל מאוד לאט, בעדינות ובתשומת לב. תמיד גמרתי לאכול אחרונה, תמיד ציירתי הכי לאט מכולם. כשנגמר הגן והייתי צריכה לקחת את התיק הקטן שלי, תמיד הייתי מכניסה את הציורים מאוד בעדינות, מפחדת שיתקמטו חלילה.

אהבתי את זה, את הלאט הזה. תמיד כשסיימתי לעשות משהו כמו שרציתי חייכתי. חיוך קטן של סיפוק, חיוך כזה שבקושי חושף את השיניים.

אני זוכרת פעם אחת טראומטית, אחת הדברים שאני זוכרת יותר בבהירות מהילדות שלי.

ציירתי ציור אחד, שאהבתי מאוד. יש את הציורים האלה, שאיזה קו יוצא בטעות, ופתאום מתחוור לך שהטעות הזו היא הטעות הכי יפה שאיי פעם ציירת. אז כזה יצא לי ציורי, אבל אז בא ילד אחד, מציק וכועס, שחטף לי את הציור. הילד הזה הגעיל אותי. הייתה לו נזלת על כל הפנים, והשיער שלו היה מלוכלך. לא אמרתי כלום. הסתכלתי עליו, והתחלתי לבכות. לא בקול, בשקט. רק ירדו לי דמעות דוממות וחרישיות.

הילד נבהל, והחזיר לי מהר את הציור, אבל זה כבר לא היה אותו דבר, לא רציתי יותר את הציור הזה, אז קימטתי אותו וזרקתי אותו בדיוק לתוך הפח, כמו שראיתי בסרטים (מגיל קטן אבא שלי הראה לי סרטים מופת במקום "טלאטאביז"). 

מאז שנאתי אותו.

אבל הגננות לא הבינו כלום. הן לא הבינו שלא אכפת לי מהציור, הפריע לי שהוא הפר לי את השקט שלי, סתם ככה בלי סיבה.

ובלי שטויות: אני ואחי החלטנו שזה מגניב לעשות כובעים מנייר ולצייר עליהם ולהדביק מדבקות. בזמן שהוא היה מרוכז, ניצלתי את ההזדמנות וצילמתי. אני יודעת שהתמונה לא חדה מספיק.

לא ביג דיל.