פע אחת סתם ישבתי על הכורסא החומה שלי, שלמרות שהיא מתפוררת לחלוטין אני מתעקשת שלמור אותה, וחשבתי איך היה נראה עולם מושלם.

בגלל שאני פרה אנוכית ואגואיסטית, חשבתי קודם על עצמי. בעולם מושלם אני הייתי יפה יותר, כל הבנים אותם הייתי אוהבת היו מתאהבים בי עמוקות.

הייתי גרה בתל-אביב, היו לי את הבגדים המיוחדים שאני אוהבת, לי ולחברים שלי היה הרכב מגניב שהיה שר שירים מגניבים, וכמובן, אני הייתי הסולנית. אני הייתי במרכז הבמה. לפעמיים היו לי נקודות שבירה, אבל אז היה קורה משהו כמו בסרטים. איזו מחשבה אובדנית, וריצת אמוק ישר אל הכביש, אבל בדיוק בשנייה האחרונה גבר חתיך-על היה מציל אותי.

אבל אז התעשתי, ונבהלתי קצת מהאנוכיות המתפרצת הזו, ומייד, כדי להרגיש טוב, התחלתי לחשוב על שלום עולמי, עולם בלי עוני, עולם בלי גזענות.

עולם בו אנשים היו שמחים וצוחקים, עולם בו אנשים מכבדים אחד את השני באמת. עולם בו לא היה פשע, גניבות ואונס. עולם חדש וטוב.

חשבתי על כל זה, וראיתי את אחי הקטן ישן במיטתי. הוא היה נראה שלו כל כך ובטוח.

ואז הייתי בטוחה שאם היה לנו עולם-מושלם, הוא בטח היה נראה ככה.

ובלי שטויות: אחי הקטן חטף נמנום קטן, ואני מייד חטפתי את המצלמה, צילמתי, והלכתי לישון, ליד החתיך הזה. אחח, פרוטקציות.

חוץ מזה אני יודעת שהתמונה באיכות קצת לא-משהו, אבל אהבתי אותה בעיקר בגלל שהיד שלו חדה והפנים מטושטשות.

אגב, לאחי (ההוא בתמונה) יש יומולדת 4 מחר (שבת). מזל-טוב, חצ'יך! (: