זה כתה י' שלי. היום אני כבר מסיימת תיכון.

לפני כמה ימים הייתי בתחקיר בטחוני למודיעין, ויש שם את הדף שורות המפחיד הזה שמבקש ממך- כאילו שזה ברור מאליו- לסכם אירועים מגיל 14 עד היום. לא היה לי מה לכתוב, החיים האלה נמחקו מזכרוני, כאילו ששחכתי מכמה חיי המשפחה שלי לא קיימים, כאילו ששחכתי ממה נגרם הסדק על הדלת במטבח ומתי נקנו בקבוקי הג'וני.

בצורה אירונית ממש הרבה מהאנשים שמוזכרים פה בכל התקופות חוזרים חזרה לחיים שלי, הם כלכך שונים עכשיו וגם אני. בלוגים זה דבר שצריך לכתוב לפעמים, אולי אפילו לתקופה קצרה, וגם אם הם לא פופלריים בכלל. ממש במקרה נזכרתי ברצף המספרים הזה וכרגע ממש יצאתי ממסע בזמן בתוך החיים שלי. ויש לי תובנות, קצת מוסרי השכל וחומרים למחשבה. החיים האלה משתקפים ממש בדברים שאני עושה ומרגישה גם היום, והבלוג הזה נוטף כאב.

היום הרבה אנשים כבר קוראים לי אומנית, אני יודעת קצת יותר, ומאוהבת הרבה פחות. זאת הייתה ההתחלה שלי.

עכשיו השאלה היא מה ההמשך?