לפעמים אני מרגישה לבד. כל כך לבד שנראה לי שהבדידות עוטפת אותי, שוטפת אותי ומטביעה כל חלקה טובה שיש בי. לא נותר זכר מהאופיטמיות שאפפה אותי, אין בי כוח ואני מרגישה מרוקנת מכל דבר.
בא לי פשוט להיעלם.
להיבלע לתוך חור באדמה, או בתוך המיטה שלי. בלי רעשי רקע.
הלוואי ויכולתי לחבר לעצמי כבל לראש, כמו במטריקס, שיעשה את הכל טוב יותר. שיזרים לי מילים וצלילים ויכולת להכיל אנשים אחרים, כמו טיפול 10,000 לנפש.
ונמאס לי כבר מלצפות שאנשים יבינו אותי, אז ויתרתי. אני מוותרת על היכולת להרגיש, אני מוותרת על היכולת לקבל. אני מוותרת על חברה ועל אהבה. אני מעדיפה להישאר בתוך הבועה שלי, מנותקת מרגש ולא להצטרך ליצור אינטרקציה.
לפעמים אני תוהה האם מה שאני אומרת, כותבת, חושבת וחווה זה באמת אני? האם זה התרופות? האם זאת האמת? האם אלו המסיכות שאני עוטה על עצמי? למה אני מרגישה צורך לעטות על עצמי מסיכות ומתי אוכל להיות עצמי ולהרגיש טוב עם זה?
מתי אפשר להרגיש לא חשופה?
מתי אפשר להרגיש בכלל?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
