זו תחושה כזו שמתחילה כמו ענן אבק שרואים מרחוק ומבשר רעות. זה מתחיל מעקצוץ בכפות הרגליים, עולה ומשתקת את הרגליים, מגיעה לקיבה ועושה שם סיבוב, כדי להודיע שהיא מגיעה. משם דרך הגב, כורכת עצמה סביב עמוד השדרה, לעורף, גורמת לשיער לסמור, עולה לראש. גורם לראש להלום בחלק האחורי. אין תחושה בידיים, אין תחושה ברגליים, הקולות חזקים מידי, האורות בהירים מידי, הכל קורה מהר מידי.
זאת החרדה בשבילי.
אני אמנם אומרת שאני סובלת מחרדה, אבל אני לא מדברת על זה, אני לא מתעמקת בזה. כאילו אני מפחדת להעיר אותה.
אני שונאת אותה. היא גורמת לי להרגיש כל כך קטנה, חסרת חשיבות. היא נוגעת בי במקומות שאף אחד אחר לא יוכל למצוא לעולם. היא מורכבת מכל החוסר בטחון שלי, מכל הכיעור שאני לא מראה לאף אחד. היא מורכבת מכל השאלות שאני לא שואלת, שאני מקווה שלא ישאלו אותי. היא המבקרת הגדולה ביותר שלי. היא קושרת לי את הידיים והרגליים ומחייכת. היא הילדה חסרת הביטחון שבי והיא יודעת הכל.
אני תמיד יודעת כשהיא הולכת לבוא, אני מרגישה מראש, יש לי תחושה כזו בתחתית הבטן, הגרון שלי יבש, הראש שלי רץ לאלפי תרחישים ואני יודעת שזו רק ההקדמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
