קשה לי לחייך. השונות שבי מבדילה אותי כמו אי בודד במרכז ים של עצב. כמו אלקטרז מלא רגשות. ולפעמים אני מצליחה לחתור קצת יותר קרוב לאנושות, כאילו קולטת אותה ממרחק, מעמידה פנים שאני חלק לרגע. לפעמים אני מרגישה שאני צועקת SOS ואף אחד לא שומע. גם מי שמנסה להתקרב לא יכול ולבסוף מוותר. יש מלא גדרות של תיל שמקיפים את האי. יש גם ספינות ששומרות עליו, יש אלף יצורים ארסיים ומסוכנים, יש סירנות שתפקידן לכוון אנשים למקומות אחרים, לנפץ את הספינות שלהם אל הסלעים, העיקר שלא יתקרבו אליי. שירת הסירנה היא השירה שלי בעצם. "הכל בסדר, באמת. כלום לא כואב לי. אני מרגישה דווקא טוב היום". אני מדברת על הדיכאון והחרדה, אבל אני לא מצליחה להסביר לאנשים איפה כואב ולמה.
זה כאילו שגל ענק שוטף אותי, הוא שחור וסמיך ומוכר לי יותר מכל דבר אחר. הוא מורכב מכל המילים, הפסיקים, השתיקות שמהוות את חוסר הביטחון שלי.
את כל הדחיות שקיבלתי. את כל ה"למה אני לא טובה מספיק?" ששאלתי מבפנים. את כל הכעס שאגרתי.
אני כועסת כל כך.
כל הזמן.
אני כועסת על החברה שמרגישה לי אטומה, אני כועסת שצריך לצאת מהמיטה, אני כועסת בעיקר על עצמי. כי אני לא טובה מספיק, כי אני לא אהיה טובה מספיק. כי אני רואה את עצמי כבינונית. כי אני לא הטיפוס של אף אחד שאני רוצה. כי אני לא יפה מספיק. כי אני לא רזה מספיק. כי הקולות שיש לי בראש לא מפסיקים לעבוד ולומר לי למה הכל גרוע ולמה אני צריכה פשוט לוותר. אני כועסת כי אני לא רוצה לוותר. כי אני מנסה לצוף.
זה קשה לצוף כשכל מה שאת רוצה זה לשחרר. כשכל מה שאת מרגישה זה המון כעס על מי שאת, ועצב על זה שאת לא יכולה להיות טובה יותר. שאת רוצה להתקרב אבל לכודה על אי בודד ולא יכולה לצאת ממנו כי הוא לא מוחשי בכלל.
והכעס
מה עושים עם הכעס הזה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
